על ניפוץ מיתוסים והתנגדות (דברים שאמרתי במוזיאון תל אביב)

מתוך פלואידיליה – ערב הרצאות קצרות על כל מה שיפה, מרתק ומאיים בביסקסואליות, קוויריות ופלואידיות מינית ומגדרית

חודש הגאווה בסימן ביסקסואליות מבקש להדגיש את הזהות הביסקסואלית ולהביא לניראות ולגיטימציה עבור הקהילה. כל זה קורה במסגרת הפסטיבל הקפיטליסטי של חודש הגאווה בתל אביב, שמטרתו לשווק את העיר בתור יעד תיירותי נחשק, תוך כדי הסטה של תשומת הלב הרחק מהכיבוש, האפרטהייד ורצח העם שמתרחשים ממש כאן. במסגרת הזאת, קל לשכוח מהדרכים שבה ביסקסואליות יכולה לשמש בתור כלי להתנגדות. דרך לפירוק וחתירה כנגד דיכוי במקום כרטיס כניסה לשורות ההגמוניה.

זהות ביסקסואלית נוגעת לא רק למיניות או רומנטיות, אלא יכולה לייצג עוד דברים רבים אחרים. היא נושאת איתה משמעויות נוספות בחברה ובתרבות, שמתבטאות בחשיבה שלנו על ביסקסואליות כזהות ועל אנשות ביסקסואליות, ובצורה שבה אנחנו מדמיינות אותן. אותן משמעויות, לדעתי, נוכחות בצורה הברורה ביותר במסגרת סטריאוטיפים ביפובים. הסטריאוטיפים מהווים גוף של ידע מדומיין לגבי המשמעות של ביסקסואליות והאופן שבו היא עובדת. לכן אם נתעמק בהם נוכל להבין את המשמעויות שהחברה והתרבות נותנות לביסקסואליות, ואת החרדות שהיא מעוררת בחברה. בסופו של דבר, הסטריאוטיפים עונים לשאלה: מה כל כך מפחיד בביסקסואליות? בהמשך לזה, התשובות יכולות לעזור לנו להבין איך אפשר להשתמש בביסקסואליות כדי להתנגד למבני דיכוי בחברה.

בספר שלי, אספתי רשימה בסיסית של סטריאוטיפים:

אין כזה דבר ביסקסואליות

אולי האמונה הנפוצה ביותר על ביסקסואליות. לפי הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות לא קיימת, ומי שמזדהה כביסקסואלית פשוט טועה או מבולבלת. במסגרת זאת, ביסקסואליות ואנשות ביסקסואליות עוברות הכחדה סימבולית כיוון שהקיום שלהן מוכחש. בקריאה מעמיקה יותר, אפשר לזהות כאן חרדה עמוקה: החברה באופן קבוע מנסה להכחיש את הקיום של דברים שמאיימים עליה. הנסיון להעלים את הביסקסואליות הינו למעשה נסיון לנטרל את אותו איום ואת הפוטנציאל החתרני שלה.

ביסקסואלים הם מבולבלים, לא החליטו או נמצאים בשלב מעבר

המשך "טבעי" של הסטריאוטיפ הראשון. הסטריאוטיפ הזה מסביר לנו איך בדיוק קרה שא/נשים דווקא כן מזדהים בתור ביסקסואלים – הם פשוט טועים. הסטריאוטיפ הזה משקף תחושה של חוסר יציבות, חוסר עקביות וספק תמידי, ומעורר דימוי של ביסקסואלים כמי שנמצאים במעבר תמידי בין פרטנרים ממגדרים שונים. בקריאה ביקורתית, אפשר לזהות פה נסיון לייצב קטגוריות של נטיה מינית, מה שמסמן ביסקסואליות כקטגוריה שמערערת על הבינאריה של הומוסקסואליות/הטרוסקסואליות. לפי זה אפשר לחשוב על ביסקסואליות כמערערת יציבות ומעודדת הטלת ספק בכל דבר – לא רק בזהויות מיניות, אלא גם בהבניות כמו רצף המין, מגדר ונטיה מינית; דרך ההטרופטריארכיה, גזענות ואייבליזם; וכלה במבנים כמו קפיטליזם, ממשל, חוק, קולוניאליזם וכיבוש.

ביסקסואליות הן שרמוטות, מופקרות או בוגדות

במסגרת המחשבה ההגמונית, כל בחירה מינית או רומנטית שעוברת את המספר 1 נחשבת אוטומטית לחריגה או לעודפות. הרעיון של עודפות מינית מוביל לרושם של מופקרות מינית. על פי הסטריאוטיפ הזה, כיוון שביסקסואליות נמשכות לאנשות מיותר ממגדר אחד, הרי שהן עושות סקס ללא הבחנה, ולכן הינן שרמוטות. בקריאת עומק, הסטריאוטיפ הזה מסמן חרדה של החברה מפני מיניות. ביסקסואליות מוצגת כהיפרמינית לפי ההנחה שסקס זה רע, שלרצות סקס זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע, ושלרצות יותר מאדם אחד זה רע. הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות יכול להצביע על המונוגמיה בתור אחד מהמבנים הדכאניים בחברה, מבנה ששימש באופן היסטורי ועד היום ככלי פטריארכלי וקפיטליסטי לשליטה בנשים ולבידוד של א/נשים ככלל.

כיוון שלרוב, הסטריאוטיפ הזה מכוון נגד נשים באופן ספציפי, אפשר גם ללמוד ממנו הרבה לגבי החרדה שמעוררת מיניות נשית עצמאית. במסגרת תרבות האונס—תרבות שבה אונס ואלימות מינית הם קבילים ונורמלים—מיניות יכולה להפוך לנשק נגד נשים ש"שוברות את החוקים". היות והסטריאוטיפ הזה משמש פעמים רבות כהצדקה לאלימות מינית כלפי נשים ביסיות, המודעות אליו יכולה לעזור לנו להתנגד לתרבות האונס, כמו גם לדרכים אחרות שבהן מיניות נכפית על כולנו. מהצד השני של אותו מטבע, הזיהוי של ביסקסואליות עם מיניות יכול לפתוח פתח לתרבות מינית אחרת, כזו שמעודדת מיניות עצמאית, חקירה והנאה, ושחותרת ומערערת על גבולות של זהות, גוף, מיניות ומגדר. האופציה הזאת יכולה לתת לנו דרכים להתנגד להטרוסקסואליות כפויה וליצור תרבות מינית – ואמינית – רדיקלית.

הרעיון שביסקסואליות שוכבות עם פרטנרים/ות ללא הבחנה כמו כן מהדהד את החרדה החברתית מערעור חוקי המגדר. אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם ששולח יד לתחתונים של מישהו, ושמח במה שהוא מוצא". המשפט הזה מדגיש את העובדה שלעולם אי אפשר לדעת מה באמת "נמצא לא/נשים בתחתונים". כלומר הוא מסמן ביסקסואליות כ"שותפות לפשע" של אנשות טרנס וג'נדרקווירז, ומחבר בין ביסקסואליות לטרנסג'נדריות בתור שני רעיונות קרובים שעוברים, כל אחד בדרכו, על חוקי המגדר.

הרעיון של חוסר נאמנות או בגידות מציג ביסקסואליות כבוגדות מטבען. המילון מגדיר בגידה, בין היתר כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את הממשלה או להרוג את השליט". מכאן אפשר לחשוב על ביסקסואליות כהפרת האמון שנכפה עלינו מצד מוקדי הכח, או כנסיון "להרוג" את הסדר ההגמוני. אנחנו יכולות לבגוד במונוגמיה, בפטריארכיה, בממשלה, במדינה או בצבא. אנחנו יכולות גם לבגוד בקהילה הגאה על הנורמליזציה, הפינקוושינג וההומולאומיות שהיא מקדמת. אנחנו חופשיות לבגוד בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, ובכל מבנה דכאני באשר הוא.

ביסקסואלים מפיצים איידס ומחלות מין

בעקבות הסטריאוטיפ הקודם, ובהסתמך עליו, לעתים קרובות ביסקסואלים – ובמיוחד גברים ביסקסואלים לא לבנים – מדומיינים בתור מי שעושים סקס לא מוגן וללא הבחנה עם פרטנרים רבים, שאוספים מחלות מין שונות על הדרך ומפיצים אותם הלאה. בקריאה ביקורתית, הסטריאוטיפ הזה מגלה חרדה הן ממיניות קווירית והן ממחלות וממוות, שבאה לביטוי דרך אייבליזם (תפישה שלילית של נכוּת ואנשות נכות).

באופן מטאפורי, איידס מדומיין כ“מחלת הקוויריוּת", מחלה שהיא גם "עונש" ללהט"ב וגם התגשמות של החרדה הסטרייטית מ"הדבקות בקוויריות". גברים ביסקסואלים מדומיינים כנשאי מחלות מדבקים, שיוצאים לגנים לעשות סקס לא מוגן ואז חוזרים הביתה ומדביקים את נשותיהם וילדיהם התמימים. בעקבות זאת, אפשר לדמיין ביסקסואליות כנשאית מדבקת של קוויריות אל תוך אוכלוסיות סטרייטיות, בעלת פוטנציאל "להדביק", כלומר ליצור הפרעה וערעור על מבנים הטרונורמטיבים. המטען הגזעני של הסטריאוטיפ הזה מגלה גם חרדה מערעור על לובן ועל טוהר אתני, כלומר הוא מאפשר לנו לדמיין גברים ביסקסואלים לא לבנים כהפרעה לסדר הגזעני. בנוסף, הסטריאוטיפ הזה קושר בין קוויריות לבין נכות ומחלות, ומייצג פחד ממוות. מכאן שבמסגרת הסטריאוטיפ הזה, ביסקסואליות מערערת גם על הגבולות בין חיים ומוות, בריאות וחולי. בכך הוא חושף את האייבליזם של החברה ומסמן גופים נכים או חולים כאתר של חתרנות והתנגדות.

ביסקסואליות הן בעצם סטרייטיות או לסביות/הומואים

הסטריאוטיפ הזה נסמך על הסטריאוטיפ השני ברשימה, שלפיו ביסקסואליות הן מבולבלות, ובעצם הן "כל דבר חוץ מביסקסואליות”. ניתן לקרוא את הסטריאוטיפ הזה כנסיון נוסף להנציח ולקבע את הגבולות בין הומוסקסואליות להטרוסקסואליות. בנוסף, מענין לומר, שעבור נשים ביסיות ההנחה השכיחה היא שהן למעשה סטרייטיות, בעוד שעבור גברים ביסקסואלים, ההנחה היא שהם למעשה הומואים. ההנחות האלה מצביעות על נקודת מוצא שלפיה כולן/ם בעצם מעדיפות/ים גברים, ושסגידה לגבריות היא הדבר המחבר בין כל הביסיות/ים באשר הן. הרעיון הזה משליך את שנאת הנשים והאדרת הגבריות שבחברה – על א/נשים ביסקסואלים. אותה השלכה מאפשרת לנו לשקף את כל זה חזרה לחברה, ודרך כך לחשוף את מערכת הבסיס של מיזוגניה (כלומר שנאת נשים) וסקסיזם. בהמשך לכך, היא יכולה גם לעזור לנו לחתור תחת הבניות של עוצמה, כח ושליטה גברית, ולהחליף אותן בטווח משמעויות בונה ופמיניסטי יותר.

ביסקסואלים יכולים לבחור האם להיות סטרייטים או הומואים/לסביות

הסטריאוטיפ הזה מצייר ביסקסואלים בתור אנשים שיכולים לבחור בין זהות וסגנון חיים סטרייטי או הומולסבי, והוא נובע מהרעיון שבחירה היא בלתי לגיטימית. אותו רעיון נובע מהבינאריה ההיררכית של טבע אל מול תרבות, שבמסגרתה "טבע" נחשב לאותנטי ולכן ללגיטימי, בעוד ש"תרבות" היא בלתי אותנטית ובלתי לגיטימית. הסימון של ביסקסואליות כ"בלתי טבעית" מאפשר ערעור על מוסכמות של אותנטיות ולגיטימיות, ולכן גם על נורמליות. ביסקסואליות יכולה לאפשר מרחב פוליטי חתרני עבור הבלתיאותנטי, הבלתיטבעי, הבלתילגיטימי והיכולת לבחור – דחיה של קטגוריות טבעיותלכאורה ושל ניצול אנושי של הטבע. במקום זאת, היא יכולה לקדם פוליטיקה של המצאה, של דמיון, של כל דבר אפשרי וכל הבלתי אפשרי.

על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

Featured image
קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק

בתור אקטיביסטיות פמיניסטית, להטבא"קיות, מזרחיות, טבעוניות או שמאלניות, פייסבוק הוא אחת מהזירות המרכזיות שבהן פועלות רבות מאיתנו. אנחנו מקימות קבוצות ואירועים, נכנסות לדיונים, מעלות סטטוסים, תמונות ולינקים, וכמובן מתווכחות בלי סוף… לכן, אחת הבעיות הנפוצות ביותר באיזורנו קורית כאשר אנחנו עושות את זה יותר מדי, בצורה שמשפיעה ממש על המצב הנפשי והרגשי שלנו, מפריעה לנו לתפקד ומכניסה אותנו לדכאון.

עד לא ממש מזמן, סבלתי מאוד מאותה בעיה: זרקתי את עצמי לכל דיון בלי לחשוב מראש על התוצאות, כל פעם שראיתי מישהי/ו ש"טועה באינטרנט" הגבתי מייד (וזה קרה הרבה). זה הכניס אותי למצב שבו נאלצתי להתמודד כל הזמן עם דיונים תוקפניים, לבאר, להסביר ולהצדיק את העמדות שלי אל מול מתקפות תמידיות, ולהתמודד עם ביפוביה, טרנספוביה, סקסיזם, נכופוביה וגזענות באופן כמעט תמידי. מן הסתם, המצב הזה גבה ממני מחירים כבדים במונחים של בריאות נפשית, רמת אנרגיה ויכולת להמשיך ולעשות אקטיביזם.

duty_calls
קרדיט: xkcd.com

המשך קריאת הפוסט "עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק"

הסיפור המוזר והעצוב של המצעד שאין לומר את שמו; או: מה קורה כששיח עדיף על מעשים

דיסקליימר: כפי ששמתן/ם לב, אני כותבת אחרי – ולא לפני – התרחשות הצעדה עצמה. זאת משום שלא רציתי לתרום לקלחת הויכוחים האינסופית, וגם מפאת סולידריות, על מנת לא לשים את חברות ארגון מאבק סוציאליסטי על המוקד לפני קיום הצעדה. בין היתר, בגלל זה החלטתי לא להזכיר את שמות הנפשות הפועלות במאב"ס. על הפוסט הזה אפשר להסתכל בתור הפקת לקחים לעתיד (לא רק עבור מאב"ס, אלא עבור הקהילה הפמיניסטית בכללותה). כולי תקווה שהוא יפול על אזנים קשבות.

הרקע לסיפור

ביום שישי האחרון יצאה מכיכר רבין צעדת השרמוטות, אירוע שמטרתו למחות נגד תרבות האונס והאשמת השורדות באלימות המינית שמופנית כלפיהן. צעדת השרמוטות (SlutWalk) היא תנועה עולמית שהתחילה לפני שנתיים בטורונטו, קנדה, לאחר ששוטר שהרצה באחד הקמפוסים בעיר, אמר שאם נשים לא רוצות להאנס, הן צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות. בתגובה, התארגנה צעדה פמיניסטית, שביקשה לנכס חזרה את המונח "slut", ולטעון שלא משנה כיצד אישה מתלבשת, האשמה היא תמיד על האנס, ולעולם לא עליה. התנועה התפשטה ברחבי העולם, כאשר מצעדים כאלה נערכו גם בארה"ב, אירופה, אסיה, ובארץ.

"האישה היא הכושי של העולם", אמרה הצועדת הלבנה.
"האישה היא הכושי של העולם", אמרה הצועדת הלבנה.

המשך קריאת הפוסט "הסיפור המוזר והעצוב של המצעד שאין לומר את שמו; או: מה קורה כששיח עדיף על מעשים"

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

המשך קריאת הפוסט "הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה"

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר. המשך קריאת הפוסט "קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי"

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

המשך קריאת הפוסט "על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות"

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

המשך קריאת הפוסט "לא לשוויון, לא לנישואים"

מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. הפעם בחרתי לא להעלות את האנגלית המקורית, אבל לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

הסכמה היא שיטה מעשית שמטרתה לוודא שלכולן/ם יש מקום להגיד "כן" או "לא" בצורה בטוחה וללא חשש מהתוצאות. היא נסמכת על ההבנה שעל מנת לפרק את תרבות האונס שבה אנחנו חיות, אנו צריכות לשאוף למצב שבו לכולנו יש את הזכות להסכים או לסרב מבלי לחשוש מהטרדה מינית, תקיפה מינית, ביזוי מיני או כל צורה אחרת של אלימות. הסכמה היא יצירה של מרחב בטוח שבו א/נשים יכולות/ים לבחור האם הן/ם רוצות להיות מיניות, ובמקרה שכן, באילו צורות. בהקשר הזה, המונח "הסכמה" לא מתייחס רק להגדרה המשפטית היבשה שמגדירה האם מישהי אמרה "כן", אלא מתייחס גם לכל התהליך של הקשבה ומו"מ עם פרטנריות/ים, כמו גם לשיטות שבהן ניתן ליצור מרחב בטוח מבחינה מינית.

לא זה לא!

המשך קריאת הפוסט "מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים"