מהנעשה בעולם – מחקר חדש על נוער ביסי בארה"ב

הפוסט הזה בפייסבוק

בשבוע שעבר פרסום ארגון HRC מחקר בהיקף נרחב על נוער בי-פאן-פולי בארה"ב. המחקר מבוסס על סקר שבוצע בשנת 2017 בקרב כ-9000 נערות.ים בין גילאי 13 ל-17.

באופן לא מפתיע, התוצאות חושפות נתונים מעציבים וחמורים לגבי מצבן.ם של נערות.ים בי, פאן ופולי:

• 69% מהנערות.ים בסקר שמעו אמירות להט"בופוביות מבני.ות המשפחה. הרבה מהפעמים האלה, האמירות היו ביפוביות באופן ספציפי, ונסמכו על סטריאוטיפים שליליים.
• 52% מהנערים.ות דיווחו שהמשפחה גרמה להם.ן להרגיש לא בנוח עם הזהות שלהן.ם (לעומת 45% מהנערים.ות ההומואים והלסביות שענו לסקר)
• 96% (!) מהנערים.ות סובלות.ים מבעיות בשינה
• 23% מהנערות.ים חוו אלימות מינית (בהשוואה ל-16% מההומואים והלסביות)
• כ-75% (!) מהנערים.ות דיווחו שהן.ם בדרך כלל מרגישים חסרי ערך וחסרות תקווה (בהשוואה ל-64% מהלסביות וההומואים)
• 85% (!) מהנערות.ים דיווחו שהם.ן בדרך כלל מרגישות דאגה, עצבנות, או פאניקה (בהשוואה ל-77% מההומואים והלסביות)
• 81% (!) בדרך כלל מרגישים במצב רוח רע או בדכאון (בהשוואה ל-71% מהלסביות וההומואים)
• 43% מהנערים.ות חוו בריונות בבית הספר
• הנערות.ים שבסקר חוו קשיים רבים יותר מהומואים ולסביות ביציאה מהארון בכל תחום שנמדד – כולל משפחה, חברות.ים, רופאים.ות, או בבית הספר.

בגזרת הנתונים המעניינים, אך שלא מקבלים מספיק הכרה, נצפו שניים:

• חזרה נוספת של הנתון הידוע, שבי, פאן ופולי הן.ם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הלהטבא"ק – מבין כל משתתפי.ות הסקר, 52% הזדהו כבי, פאן, או פולי
• כמו כן, 58% מהנסקרות.ים שמשתייכים.ות לקשת הטרנסית, הזדהו כבי, פאן, או פולי (לא היה כתוב איזה אחוז מתוך הבי-פאן-פולי מזדהות.ים על הקשת הטרנסית)

הנתונים האלה הם חלק ממאסה הולכת וגודלת של ראיות לא רק לדיכוי שאנחנו חוות, אלא גם להעדר הכמעט מוחלט של משאבים ושל שיח על הנושאים האלה. נורא בעיני שהאוכלוסיה הכי גדולה בקרב הלהטבא"ק היא האוכלוסיה הכי פחות מדוברת, שמקבלת הכי פחות משאבים, ואחת האותיות הכי מוחלשות עם הסטטיסטיקות הכי מדכאות (ועוד מחכה למחקר על בי-פאן-פולי על הקשת הטרנסית כי וואו מגה-זורד-דיכוי).

ובגלל זה אומרות – כשאנחנו נאבקות, אנחנו נאבקות על החיים שלנו.

* ראשי תיבות של Human Rights Campaign. פחות או יותר כמו האגודה, רק עוד יותר הומונורמטיבי ועם מלא כסף.

אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

ביסקסואליות, בחירה וניראות

הפוסט הזה בפייסבוק

בהמשך לפוסט הקודם, נשאלתי מה המשמעות של בחירה בחיים קווירים עבור ביסיות שנמצאות במערכת יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית.

אני עושה קופי פייסט לתשובה שלי כי אולי היא תהיה שימושית לעוד אנשות:

זוגיות היא לא כל החיים שלנו, היא חלק אחד בו. ובכל מקרה, המגדר של המשתתפות.ים במערכת יחסים הוא לא מה שיגיד לנו האם זו מערכת יחסים קווירית. מה שעונה על השאלה הזו אלה הערכים, המשמעויות, והפרקטיקות שלנו. האם אנחנו נותנות משמעויות קוויריות לחיים שלנו? האם אנחנו מאמצות ערכים ואתיקה קווירית או להט"בית לתוך החיים שלנו?

אני אלך שניה לקיצון ואגיד שגם הביסית הכי לא פוליטית שנמצאת במערכת היחסים הכי הטרונורמטיבית חיה בעולם יותר רחב משל אחיותיה הסטרייטיות כי יש לה יותר אופציות (ולו רק תיאורטיות).

הרבה פעמים יש נטיה לחשוב שבגלל שהרבה מאיתנו נמצאות במערכות יחסים עם ניראות הטרונורמטיבית, זה אומר שלמעשה אנחנו מנהלות חיים סטרייטים. הדוגמה שתמיד עולה במקרים האלה היא ענין החזקת הידים ברחוב, או קבלה מצד המשפחה – אם אנחנו נמצאות במערכת יחסים כזאת, לא נקבל מבטים ברחוב והמשפחה תקבל את בן.ת הזוג שלנו.

הסיטואציה הדי אנקדוטלית הזו תמיד הופכת לפני הכל כשמדובר על ביסיות. וזה בגלל שיש לנו נטיה לחשוב שקיום קווירי הוא לגיטימי רק אם נוכח גם דיכוי (ומודה שגם אני חוטאת בזה הרבה), ושדיכוי הוא דבר שמתקיים רק במסגרת של ניראות. לפי החשיבה הזאת, ביסיות הן קוויריות רק אם הן חוות דיכוי, והן חוות דיכוי רק אם הן נמצאות במערכת יחסים עם אנשות מאותו מגדר.

אז על הנקודה הראשונה אני מוותרת לצורך הענין. ועל הנקודה השניה אני אצביע שניה על כל הסטטיסטיקות שמראות שמבין הומואים, לסביות וסטרייטים.ות אנחנו נמצאות בסיכון הכי גבוה לאובדנות, דכאון, PTSD, הפרעות אכילה, עישון, אלכוהול, בריאות פיזית ירודה, עוני, אלימות במערכות יחסים, אלימות מינית, השארות בארון, ועוד פרמטרים רבים וטובים.

הסטטיסטיקות האלה לא משתנות בין אם אנחנו במערכת יחסים א' או ב'. אז יופי, אמהות יכולות לשמוח שיש לך בן זוג ולא בת זוג. זה עדין לא מתקן את כל צורות הדיכוי החברתי הממש נרחב שאנחנו סובלות מהן.

מה ביסקסואליות אומרת על טיפולי המרה?

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. שעצם ההכרה בביסיות נותנת כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר – הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני. להזכיר לנו את האפשרות להתנגד להטרוסקסואליות ולסיסג'נדריות הכפויה, ולהוכיח בעצם הקיום שלנו שחיים קווירים הם טובים וראויים.]

החברה ההגמונית חושבת על בי, פאן ופולי כמי שיכולות לבחור עם איזה מגדר להיות. ובמקרים כמו טיפולי המרה, והתנגדות לטיפולי המרה, עולה השאלה – איך משתלבת ביסקסואליות בתוך השיח הזה?

העמדה הלהט"בופובית לגבי טיפולי המרה מבוססת על הטענה שאפשר וצריך לשנות את המיניות. שטיפולי המרה הם יעילים, ושניתן לבחור האם להיות להט"ב. בהתאם לכך, העמדה הלהט"בית ההגמונית מבוססת על העמדה ש"ככה נולדנו" ושמיניות לא יכולה להשתנות. שטיפולי המרה אינם יעילים, אינם אפשריים ולכן אינם רצויים.*

אל מול זה, נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. כלומר, אם נתעקש על האופציה של משיכה בי פאן ופולי, עצם ההכרה בה רק תיתן עוד כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. מאידך גיסא, אותו רעיון יכול גם לגרום לנו לתגובה אוטומטית בסגנון "אנחנו לא בוחרים להיות ביסים.ות", טיעון שנגזר מהטיעון ההגמוני – "נולדנו כך, לא יכולנו לשלוט בזה, אם היינו יכולים לבחור, ברור שהיינו בוחרות.ים להיות הטרו–סיס".

אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר – הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני, על עצם החלוקה וההירכיה החברתית שמתבססת על ההפרדה בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ובין סיסג'נדריוּת לטרנסג'נדריוּת.

תמונה: שירי אייזנר

על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009

הפוסט הזה בפייסבוק

ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.

לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.

המאבטח (משמאל), אני (באמצע), ופעיל.ה מהקבוצה שלנו (מימין). צלם: אורן זיו, אקטיבסטילס

שחור סגול – עמוד חדש בפייסבוק

אני שמחה לבשר שחזרתי לכתוב פוליטיקה. הקמתי עמוד בפייסבוק כדי שיהיה המשך לבלוג הזה. ועם זאת, אני מעלה את הפוסטים גם לפה, כדי שיהיו במקום שניתן לחיפוש ומציאה, וגם למקרה שחלילה פייסבוק יחליט למחוק לי את העמוד או תכנים מתוכו. הפוסט שלמטה הוא הפוסט מהראשון בעמוד. מעכשיו כל הפוסטים יופיעו גם בפייסבוק וגם פה.

הפוסט הזה בפייסבוק

מה זה שחור סגול? מה אני עושה פה ומה יהיה בעמוד?

שחור סגול היה בלוג ביסקסואלי, פמיניסטי, רדיקלי והצטלבותי בוורדפרס, שפעל בין 2010 ל-2015. הוא עסק במגוון נושאי פוליטיקה ואקטיביזם, ועם השנים גם זכה לפופולריות והצלחה. באופן ספציפי, במשך הרבה שנים הבלוג היווה עבורי פלטפורמה להפצת מידע על ביסקסואליות, על המאבק הביסי מנקודת מבט רדיקלית והצטלבותית, על הדיכוי שלנו ועל שלל הדרכים שבהן אנחנו יכולות לייצר התנגדות ושחרור.

לפני כמה שנים נשרפתי, בעקבות הרבה מאוד אירועים והתנגשויות בסצינה האקטיביסטית, וגם הרבה מאוד בקלאש, הרבה פגיעות, והרבה כאב. אבל גם כי נוצר מצב בעייתי בקהילה הביסית – בגלל שהחזקתי בכמות לא פרופורציונלית של כח, גם היה משקל בלתי פרופורציונלי לדברים שאמרתי ועשיתי (ולכן גם בקלאש בלתי פרופורציונלי), וגם לא היה מקום לצמיחה של מנהיגות אחרות בקהילה. פרשתי מהאקטיביזם הביסי בשנת 2014, ומאז צמצמתי יותר ויותר את הנוכחות שלי בכל הרמות – האקטיביסטית, האינטרנטית, הפייסבוקית, והאקדמית.

בשנים שעברו מאז, צמחה מנהיגות כזאת. הקהילה גדלה, התרחבה, פרחה והתבזרה. הפורום הבי–פאן–פולי, פעילות בחוש"ן ובארגוני הקהילה, ליין גם, ליין הביסי, ליין האלביזסקשואל, קבוצות פייסבוק רבות מספור, מפגשי קהילה, והמצעד התל אביבי בסימן ביסקסואליות בשנת 2017.

אך לצד הצמיחה, הפריחה וההתרחבות, קרה עוד דבר: נוצר נתק בין הפוליטיקה הביסקסואלית והפוליטיקה הרדיקלית. כן, המון אנשות מהקהילה הביסית הן רדיקליות, והמון אנשות מהקהילה הקווירית הרדיקלית הן ביסיות. אבל אנחנו פחות ופחות שומעות על ביסיות בשיח קווירי רדיקלי, ופחות שומעות קולות רדיקליים בתוך הפוליטיקה הביסית. [ואציין גם שיותר מכל, הרגשתי בחסרון הזה החל מהמוות של דןוג (יהי זכרה מהפכה), שהיתה אחת המובילות והמבריקות בצומת הזאת של פוליטיקה בי–פאנסקסואלית ופוליטיקה קווירית רדיקלית.]

בחיי האישיים, המוות של דןוג בדצמבר 2016 היה נקודת השיא בשנה שלמה ששברה אותי לרסיסים. רסיסים שאספתי (ועדין אוספת) מאז ועד היום. אם באותה תקופה אמנם לקחתי צעד אחורה מרוב המרחבים, אבל עדין המשכתי באקדמיה, בכתיבה, או בהרצאות וסדנאות פה ושם – ב-2016 הכל נפל.

באתי לפה כדי להתחיל להרים. לחזור להתבטא, להשתתף, לתת נקודת מבט שאולי פחות נשמעת בתקופה הזאת. להיות נוכחת – בחיים, ביקום, וכל השאר.

בואו תצטרפו אלי :)

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי.

הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי.