סערה מתחוללת ב-24 השעות האחרונות סביב עדן אברג'יל, הקצינה-לשעבר שפרסמה בפייסבוק תמונות של עצמה ביחד עם אסירים פלסטינים כפותים. מילים רבות נכתבו על הענין בבלוגיספרה, מזעזע – כן, לא מקרה חריג – גם כן, צקצוק רבתי של לשונות בפייסבוק – בטח ובטח. וכל זה, כמובן, נכון.
אבל זה מעצבן אותי. את העובדה שזה קרה כבר קודם, כולנו יודעות/ים – והרי רק לפני חודש התפרסם לו הסרטון המזעזע של חיילים רוקדים ברחובות חברון הכבושה. וזה שזה מזעזע, כולנו יודעות/ים, וזה שזה כיבוש ודיכוי ופיכס – גם את זה כבר ידענו.
בכתבה ב-NRG, אומר אחד מחבריה של אברג'יל: "אני לא מבין מה עושים מזה ביג דיל. הרבה חיילים מצטלמים ככה במהלך השירות, למה נטפלים דווקא אליה?" (ההדגשה שלי).
קצת על גזענות
מעיני, ומעיני הקוראות/ים, לא נסתרה העובדה שמדובר באישה מזרחית. למשל, הנה כמה טוקבקים (מאותה כתבה ב-NRG):
214.
היא פשוט מחקה את המפקדים האשכנזים שלה, למשל עומרי בורברג. (ל"ת)
עם הזמן תגיע גם לרמה שלו…, 17/08/10 10:53
209.
המזל של האברג'ל הזו שהיא מטומטמת.אחרת היתה מבינה. (ל"ת)
אין שכל-אין דאגות., 17/08/10 10:39
197.
ולעד יהיו המטומטמות מכולם
מרוקאיות היו תמיד, 17/08/10 09:13
אנחנו הגברים הישראלים אוהבים אותם רק כי הם טובות במיטה.אבל מעבר לזה, הם סתומות כמו נעל.
אותה חיילת ממחישה זאת בצורה הכי בוטה.היא עוד העלתה את זה לפייסבוק…כמה מטומטמת את יכולה להיות ?
154.
הפלסטינים זבל ואת מטומטמת. לא ככה מנצחים. פרחה אומללה. (ל"ת)
לידיה קסאח, 17/08/10 05:25
והנה אחד שמתקשר יפה להמשך הפוסט:
150.
טוקבקיסטים ליצנים
תרח, 17/08/10 04:39
מה היא עשתה שכולם יורדים עליה בצורה שכזו? היא לא גנבה 2000 מסמכים מסווגים שבגללה היו צריכים לשנות את כל תכנית הלחימה בעופרת יצוקה,ולסכן את חיינו ואת חיי חיילינו.מסמכים שעדיין מסתובבים אי שם בחו"ל.כולה עשתה מעשה קונדס לא פגעה בבטחון המדינה.יאללה רדו ממנה,לכו על ענת קם הלבנבנה.
ועוד פנינים נוספות. מילים אחרות שעלו בתגובות השונות: "טיפשה מטומטמת" (ביחד או לחוד), "בהמה" (ביטוי שהוא לא רק גזעני, אלא גם ספישיסיסטי), "מי חינך אותה", ושאר ביטויים שמרמזים על מוצאה "המפוקפק" (קרי, המזרחי) של אברג'יל (שוורצע חיה, anyone?)
ובאמת, מה ההבדל בין אברג'יל לבין אותם המוני חיילים שעושים את אותם מעשים, כולל העלאת התיעוד לאינטרנט? אותם חיילים שרוקדים ברחובות עיר כבושה הם גברים אשכנזים טובים. בתור שכאלה, כנראה הם כן נהנו מחינוך טוב, הם לא טפשים, הם יודעים מה הם עושים ועל כן כמובן הם גם צודקים. לכן, כאשר הם רוקדים ברחובות עיר כבושה או מעלים תמונות של התעללות לפייסבוק, אין בכך כל רע – הסיפור נשאר קטן*, והטוקבקיסטים מגבים אותם יפה מאוד. אך כאשר מדובר באישה ובמזרחית, הסיפור נראה אחרת.
* מדד מענין לחשיבותו של סיפור עיתונאי הוא מגדרן/ם של הא/נשים שכותבות עליו. סיפור שולי בדרך כלל יזכה לסיקור על ידי נשים, בעוד שסיפור שנחשב למרכזי יסוקר על ידי גברים (בדרך כלל, אשכנזים). אפשר לראות זאת יפה מאוד בסיקור התקשורתי של פרשת אברג'יל.
הקשר לפרשת ענת קם
עידן לנדו כבר כתב יפה מאוד על מה קורה לאישה שהחליטה לחשוף את מבושי הצבא והמדינה. במקרה דנן, אמנם אברג'יל לא עשתה את המעשה בכוונה – היא עשתה את זה בטעות, והיא בכלל לא מבינה מה לא בסדר – אך המעשה נעשה, והתוצאה היא אותה תוצאה: חשיפה של מנגנון הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני.
גם התגובה היא אותה תגובה:
- התמקדות בפגיעה ב"תדמית המדינה" במקום בחומרת המעשים שנעשו.
- התעסקות שטחית בסיפור במקום בנסיבות שהובילו אליו (והזכיר אחד מחברי בפייסבוק: מישהו שאל על העצורים ולמה הם היו שם? על למה מישהו נעצר כשהוא רוצה ללכת לבקר קרובי משפחה? להגיע לבי"ח? לעבוד? ללכת ללימודים? מישהו רוצה לשאול למה קושרים להם את העינים?)
- לינץ' תקשורתי נגד "האישה הרעה", כולל הצגתה כיוצאת דופן, "כבשה שחורה" (הו! שימו לב לשפה הגזענית, כמה מתאים!), "בוגדת" (בתדמית המדינה, כמובן), ועוד כהנה וכהנה.
- התעלמות מוחלטת מהמעשים האמיתיים שהתרחשו (החיסולים במקרה של ענת קם, זוועות הכיבוש היומיומיות במקרה של אברג'יל).
- וכמובן – שתיקה טוטאלית לגבי הגברים (שעמדו למעלה, שנתנו הוראות, שהנהיגו מדיניות של כיבוש, של דיכוי ושל רצח עם). שלא נפגע בזקפה הלאומית.
וכפי שכתב לנדו בפוסט שציטטתי למעלה:
תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.
הערה על הפסיכולוגיה של הכובשים
חגי מטר כותב:
הדיסוננס גדול מדי. הם חייבים להזדהות עם מעשיהם. הם חייבים להרגיש שמה שהם עושים הוא חשוב, משמעותי, מוצדק, ולכן הם יכולים גם ליהנות ממנו. וכן, גם לחייך למצלמה ליד עצורים או הרוגים.
וזה נכון.
אבל, הם מרגישים גם אשמים. העם הזה חי כבר מעל ל-60 שנה עם כיבוש, גירוש ורצח עם על מצפונו – והוא מרגיש שמשהו לא בסדר. לא/נשים יש מצפון, והם לא יכולים להפטר ממנו. המצפון הזה כועס והוא כואב והוא מתריע, וקשה להתמודד איתו. צורת התמודדות אחת, כמו שכתב חגי, היא פתירת הדיסוננס על ידי הזדהות עם מעשי הזוועה ומציאת הצדקות להם. צורה שניה היא השלכה, מציאת האשם בכל אחת/ד שאינה אנחנו.
אז מי האשם במצב*?. הערבים אשמים, או כשזה לא הערבים, זה השמאלנים, או נשים כמו ענת קם, טלי פחימה או עדן אברג'יל (ועוד שלל קבוצות אחרות, כמובן). מי אשם? כולן/ם, רק לא אנחנו.
* "המצב" – מילת קוד לכיבוש, דיכוי, מלחמה ואלימות – כי אי אפשר להסתכל יותר מדי מקרוב.
עדכון משעה 19:46: ארגון שוברים שתיקה החליט לפרסם לעיתונות תמונות דומות. דובר צה"ל? "צה"ל ומפקדיו בכל הדרגים עושים כל מאמץ על מנת שאירועים חריגים מעין אלו לא יישנו." אה, חריגים. בטח.
שחור-סגול 