הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. הפעם בחרתי לא להעלות את האנגלית המקורית, אבל לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

הסכמה היא שיטה מעשית שמטרתה לוודא שלכולן/ם יש מקום להגיד "כן" או "לא" בצורה בטוחה וללא חשש מהתוצאות. היא נסמכת על ההבנה שעל מנת לפרק את תרבות האונס שבה אנחנו חיות, אנו צריכות לשאוף למצב שבו לכולנו יש את הזכות להסכים או לסרב מבלי לחשוש מהטרדה מינית, תקיפה מינית, ביזוי מיני או כל צורה אחרת של אלימות. הסכמה היא יצירה של מרחב בטוח שבו א/נשים יכולות/ים לבחור האם הן/ם רוצות להיות מיניות, ובמקרה שכן, באילו צורות. בהקשר הזה, המונח "הסכמה" לא מתייחס רק להגדרה המשפטית היבשה שמגדירה האם מישהי אמרה "כן", אלא מתייחס גם לכל התהליך של הקשבה ומו"מ עם פרטנריות/ים, כמו גם לשיטות שבהן ניתן ליצור מרחב בטוח מבחינה מינית.

לא זה לא!

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי.

פמיניזם למתחילות/ים – פטריארכיה והסטנדרט האחיד

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן).

מגיבים/ות שימו לב: אני לא כאן כדי להתעסק בשאלה "פמיניזם – האם ולמה?" כך שאם התגובה שלכם עוסקת בשאלות כמו "למה בכלל צריך פמיניזם?", "למה אתן הפמיניסטיות כל הזמן מדברות על X?", או "מה יש לכן נגד גברים?" – אז: א. לא הבנתם את הנקודה, ו-ב. לא כאן המקום לשאול. תגובות מסוג כזה לא יאושרו.

מהו פמיניזם? בעקבות בל הוקס, שהגדירה פמיניזם בתור "תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי, והדיכוי", אני מגדירה פמיניזם בתור תנועה לסיום הפטריארכיה, כל צורות הדיכוי הפטאיראכליות וכל צורות הדיכוי ככלל. זו גם האידאולוגיה הבסיסית שמחברת בין רוב סוגי הפמיניזם, ולמרות שהזרמים השונים לא תמיד מסכימים לגבי מהי פטריארכיה, מהו סקסיזם ואיך בדיוק לסיים אותם, זוהי עדין המוטיבציה הבסיסית שרובנו חולקות. (בעוד שאני מכירה בעובדה שזרמים מסוימים לא חולקים את דיעה זו, עלי גם להכיר בעובדה שהפמיניזם שלהם הוא קצת מפוקפק…)

אני מגדירה פטריארכיה בתור מבנה חברתי שבו גברים הינם הקבוצה השלטת ושבו הם מרוויחים מפריווילגיות רבות בכל תחומי החיים אך ורק עקב המיגדור שלהם כגברים. באופן מילולי, משמעות המילה "פטריארכיה" היא "שלטון גברי", והיא משקפת מבנה חברתי שבו לגברים ישנה שליטה חומרית וסמלית כאחד על פני כל תחומי החיים.

מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו.

דו"ח המחיקה הביסקסואלית

(…שהוא, טכנית, גם קצרצר מס' 4)

אוקיי, אני יודעת שכבר די הרבה זמן לא כתבתי פוסט "אמיתי". אז החלטתי שבמקום להעלות קטע "קצרצר", הפעם אעלה טקסט קצת יותר רציני. זה עדין קטע מהספר שאני כותבת, מתוך הפרק על ביפוביה ומונוסקסיזם. זו סקירה שעשיתי על ה-Bisexual Invisibility report (להלן: דו"ח המחיקה הביסקסואלית) ועל למה הוא חשוב בטירוף. היות ובכל מקרה תכננתי לכתוב את הפוסט הזה כבר המון זמן, זו נראית לי הזדמנות מצוינת.

הנתונים, כמובן, הם כולם מחו"ל. לצערנו, לא נעשו מחקרים על הנושאים האלה בארץ – מחקר על ביסקסואליות/ים הוא נדיר בדיוק כמו שהוא נחוץ (שזה המון). למרות זאת, לדעתי אפשר להשליך הרבה מאוד מהנתונים האלה לגבי ביסקסואליות/ים בארץ. הרי זה לא שכאן יש פחות ביפוביה או מונוסקסיזם…

[אזהרה (למען המידה הטובה): הנתונים בדו"ח עלולים לגרום לכן/ם לזעום, לרתוח או לחוות דחפים רצחניים ואלימים שונים, כמו להחטיף מכות לביפוביה ולרסק את המונוסקסיזם לרסיסים]

אחרי שאתן/ם קוראות/ים את זה, אנא נסו לחשוב מדוע למען השם %$^%#@$ כל כך הרבה מאיתנו מדברות/ים רק על סטריאוטיפים ביפובים וסימפטומים רדודים אחרים, במקום להתייחס לבעיות האמיתיות.

דו"ח המחיקה הביסקסואלית פורסם בינואר 2011 והינו הדו"ח הראשון בנושא ביסקסואליות שנערך במימון גוף ממשלתי בארה"ב. בלי שום ספק, מדובר באחד מהטקסטים החשובים ביותר שאי פעם התפרסמו על ביסקסואליות/ים. לא ניתן לזלזל בחשיבותו, היות וזהו אחד מהטקסטים היחידים שיצאו לאור עד כה, אשר מתייחסים להשפעות החומריות (כלומר, המטריאליות) של ביפוביה ומונוסקסיזם על החיים של א/נשים ביסקסואליות/ים. ובדיוק כמו שהדו"ח הזה הוא חשוב, כך הוא גם מדכא ומרתיח. אספתי כמה מממצאי הדו"ח בתקווה לשפוך מעט אור על התוצאות החומריות האלה. בכך, כוונתי היא לחזק את הטיעון שלי, שמונוסקסיזם הינו מערכת דיכוי נרחבת אשר משפיעה על א/נשים ביסקסואליות/ים בתחומי חיים רבים.

קצרצר מס' 3: ביפוביה ומונוסקסיזם

הציטוט השבועי מהספר שלי על ביסקסואליות:

במאמרה BT vs. LG [ל"ה נגד ט"ב], ג'יליאן טוד וייס מבקרת את המונחים "ביפוביה" ו"טרנספוביה" על המשמעות הקלינית שלהם ועל העובדה שהם מרמזים על בעיה אישית ופסיכולוגית במקום להצביע על מבנה חברתי. כאלטרנטיבה, היא מציעה את השימוש במונח "הטרוסקסיזם", על מנת להצביע על מבנה של דיכוי אשר משפיע על כל קבוצות הלהט"ב. עם זאת, למרות שאני מסכימה לחלוטין עם החלק הראשון של הביקורת, נדמה שהחלק השני יוצר אחידות בין ארבעה מבני דיכוי שונים, תוך מחיקה של ההבדלים ביניהם. בעוד שכל קבוצות הלהט"ב, כמובן, חולקות את השפעות הדיכוי ההטרוסקסיסטי, שימוש ב"הטרוסקסיזם" כמונח יחיד, משאיר בחוץ את המבנים האחרים – הטרופטריארכיה*, סיסקסיזם** ומונוסקסיזם – כולם מבנים שמשפיעים על כל הלהט"ב במידה שווה כמו הטרוסקסיזם, אך נמחקים דרך קבע כתוצאה ממבני הכח האלה עצמם. אם כן, בתור אלטרנטיבה להצעה של וייס, ובמסגרת הדיון על ביפוביה, הייתי רוצה להציע את המונח "מונוסקסיזם" בתור כלי לבחינה ופירוק של מבנה הכח אשר מתבטא דרך מקרים של התנהגות ביפובית.

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית:

רשימת הפריווילגיות הגבריות

זהו החלק האחרון בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השני (מבוא לתרבות אונס) נמצא כאן. בקרוב יעלה טקסט רביעי שיסביר את הקשרים ביניהם.

נלקח (וגם נערך) מתוך הבלוג Alas! (אמנם הרוב מתורגם, אבל גם הרבה מהטקסט הוא שלי. קחו בחשבון ותנו לי קרדיט ;))

בשנת 1990, פרופ' פגי מקינטוש מווסלי קולג' כתבה מאמר ושמו "פריווילגיה לבנה: לפרק את החבילה הבלתי-נראית" (קישור באנגלית). מקינטוש מבחינה כי לבנים בארה"ב "לומדים לראות גזענות רק במעשים פרטיים של רשעות, ולא במערכות בלתי-נראות אשר שולטות בקבוצה שלי". על מנת להדגים את המערכות הבלתי-נראות האלו, מקינטוש כתבה רשימה של 26 פריווילגיות בלתי-נראות שפועלות לטובת לבנים.

כפי שמקינטוש מציינת, גברים גם נוטים להיות בלתי מודעים לפריווילגיות שלהם בתור גברים. ברוח דבריה של מקינטוש, חשבתי [הכותב המקורי] לכתוב רשימה דומה, שתתמקד בפריווילגיות הבלתי-נראות שפועלות לטובת גברים.

תרבות אונס

זהו החלק השני בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים, ושאני מתכוונת להעלות במרווח של יומיים זה מזה (אולי קצת יותר). בפוסט האחרון גם אנסח כמה מהחוטים המקשרים ביניהם. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השלישי (רשימת הפריווילגיות הגבריות) נמצא כאן.

[זהירות: טריגר!]

בשל רגישות הנושא, אני נוהגת מדיניות תגובות מחמירה בפוסט הזה: לא אאשר תגובות שמכחישות הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס, ו/או את תרבות האונס ואת חומרתה, וכן לא יאושרו תגובות שמייחסות אחריות ו/או אשמה לנשים (או כל שורד/ת אחר/ת) בתקיפות שאנחנו עוברות.

מבוא לתרבות האונס

קטעים נבחרים מתוך הפוסט ב-Shakesville. היכן שיכולתי, שיניתי  את הנתונים מארה"ב לנתונים מהארץ (ליד הנתונים מארה"ב כתוב שמשם הם הגיעו).

תרבות האונס היא מערך של אמונות שמעודדות אגרסיביות מינית של גברים ותומכת באלימות כלפי נשים.

תרבות אונס היא עידוד אגרסיביות מינית של גברים. תרבות האונס היא התייחסות לאלימות כאילו היא סקסית ולמיניות כאילו היא אלימה. תרבות האונס היא יחס לאונס כאילו היה מחמאה, כאילו הוא ביטוי לתשוקתו הבלתי-נשלטת של גבר בריא על ידי אישה יפה, שאינו יכול לעמוד בפיתוי לקרוע לה את החולצה או לזרוק אותה על קיר, או גדר ברזל, או על מכסה מנוע, או  על המיטה, או למשוך לה בשיער, או כל דימוי אחר מתוך מליוני היצוגים של מריבה-זיון בסרטים או בטלוויזיה או על כריכות של רומנים רומנטים שמציגים דחפים אלימים בתור חלק בלתי נפרד ממיניות (סטרייטית).