הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי.

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית:

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.

המיתוס של ניפוץ מיתוסים – שיח הנורמליות ופוליטיקה ביסקסואלית

אוקיי, אני חורגת פה מנוהגי בקודש לפרסם פה רק פוסטים שכתבתי בעברית, ומתרגמת פוסט שלי מהבלוג באנגלית. הסיבה היא שאני חושבת שזה הטקסט המבריק ביותר שיצא לי לכתוב לאחרונה, ושהוא מבהיר יפה מה שניסיתי להגיד כאן וקצת הסתבכתי.

שימו לב: הפוסט מיועד לקהל ביסקסואלי בינ"ל (בעיקר אמריקאי ובריטי). התנועה הביסקסואלית שם היא קצת מעפנה ועל כן הבלוג שלי באנגלית מוקדש רבות לביקורת עליה.

הערה תרגומית: אנגלית היא שפה עם אופציות לניטרליות מגדרית. כשנתקלתי באופציות כאלה, הפכתי אותן בעברית לנקבה :)

בפוסט שפרסמה לא מזמן, הקדישה הבלוגרית The Suburban Bi פסקה למה שהיא הגדירה בתור "פוסט ניפוץ-המיתוסים המתחייב, שבערך כל בלוג ביסקסואלי מספק". ואכן, נראה כמעט בלתי אפשרי להתקל באיזשהו טקסט על ביסקסואליות באנגלית מבלי לראות את אותם המיתוסים, עם אותו סט תשובות. אז חשבתי לקחת את ההזדמנות הזאת כדי לדבר על ניפוץ-המיתוסים הזה, ועל המשמעות הפוליטית שלו ושל המיתוסים האלה לגבינו, כקהילה ביסקסואלית.

וכך אומרת The Suburban Bi:

• קיום. כן, אנחנו קיימות.
• מונוגמיה. כן, אנחנו יכולות.
• נאמנות. כן, אנחנו יכולות. וכן, אנחנו עושות.
• HIV ואיידס. לא, זה לא הכל באשמתנו.
• בלבול. לא – באמת שאנחנו לא.
• חוסר החלטיות. לא – לא זאת המשמעות של גמישות.
• חמדנות. כן, אנחנו יכולות לרקוד על חתונה אחת.
• תחתונים. כן – אנחנו מסוגלות לשמור את האיברים שלנו בפנים, כמו כל אחת אחרת.
• בחירה. לא – אנחנו לא יכולות לבחור להיות סטרייטיות; אנחנו לא יכולות לבחור להיות לסביות או הומואים; לא בחרנו את הנטיה המינית שלנו ברגע אחד של השתוללות מעורפלת-חושים. מי כן?

אז הבה נעבור שניה על הדברים האלה: לא, אנחנו לא מופקרות. לא, אנחנו לא משתרמטות. לא, אנחנו לא מדבקות. לא, אנחנו לא בוחרות להיות ככה (SRSLY, למה שמישהי תבחר בדבר כזה?). כן, אנחנו נורמליות. לא, אנחנו לא מאיימות על הזהות המינית שלכן/ם. כן, אנחנו בדיוק כמוכן/ם. לא, אתן/ם לא בסכנה להיות כמונו. לא, אנחנו לא מאיימות על על הדעות שלכן/ם, החברה שלכן/ם או הבטחון שלכן/ם.

כמעט מיותר לציין, כל זה מכוון לאוזני המעמד הבינוני ההטרוסקסואלי הלבן, הכל-נוכח, כל-שולט. זה שאנחנו לא מאיימות עליו, כן?

בלי מיתוסים ובלי ניפוץ

"אני רוצה הרפתקאות וסיכונים עצומים, ולהיות כל מה שאומרים עלינו".

– דורותי אליסון, פעילה לסבית

הביסקסואליות הסטריאוטיפית מדומיינת בתור סוכנת חתרנית והיפרסקסואלית של כאוס ושינוי חברתי – בדיוק בגלל שהיא מאיימת על המבנה החברתי העכשווי. כל סטריאוטיפ משקף שטח של חרדה חברתית שעליו ביסקסואליות מאיימת, ובכך חושף את הפוטנציאל החתרני והמהפכני של ביסקסואליות לגבי שינוי והתנגדות למבנה החברתי, לתרבות, לחברה ולמערכת.

אז הבה נעבור עליהם שוב, הפעם קצת יותר לאט:

• קיום: החברה תמיד אוהבת להכחיש את מה שמהווה איום. הנסיון להכחיד את קיומה של הביסקסואליות מבטא נסיון לחסל את את הפוטנציאל המהפכני שהיא טומנת בחובה.
• מונוגמיה: ביחד עם הטרוסקסיזם, הינה דרכה החביבה של הפטריארכיה לשמור עלינו ביחידות קטנות, צייתנות ומסודרות. לשלוט בנו. להפריד אותנו אחת מהשניה, לדאוג להמשך הקפיטליזם ולשמור על מינימום של התנגדות.
• נאמנות: אני מאוהבת במטאפורה של הביסקסואלית כבוגדת. אנחנו באמת בוגדות. אנחנו בוגדות במונוגמיה, אנחנו בוגדות בפטריארכיה, אנחנו בוגדות בממשלה בסירובנו לציית להסדרים הזוגיים שהיא מקדשת, אנחנו בוגדות במדינה עם האפשרויות שוברות-הבינאריה ופורצות-הגבולות שאנחנו מייצגות. אנחנו בוגדות במלחמה. אנחנו בוגדות בקהילת "הלהט"ב" (ההה"ה) על הנורמליזציה והאסימילציה שהיא מקדמת. אנחנו בוגדות בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, וכל דבר שעומד בדרכנו.
• HIV ואיידס: מחלת "הקוויריות", אשר מגלמת באורח כה פיזי את החרדה הסטרייטית להדבק בקוויריות שלנו. ביסקסואליות מערערת על הגבול הסטרילי בין הקוויריות החולות להטרוסקסואלים הבריאים. ואם קוויריות היא מחלה מדבקת, אני שמחה להיות נשאית.
• בלבול: כלומר, חוסר יציבות. כלומר, ספק. כלומר, סוכן של שינוי: אנחנו מטילות ספק. אנחנו מערערות. אנחנו משנות.
• חוסר החלטיות: סירוב להתאים לגבולות שמכתיבה לנו החברה. סירוב לעצם הקטגוריות שאנחנו אמורות לבחור ביניהן. התמוטטות של בינאריות, של הפרדה ושל בידוד. קריאה לשונות, סולידריות ואהבה.
• חמדנות: היא חרדתה של החברה המערבית מפני מין. מפני כל דבר שחורג מגבולות החדירה-בתנוחה-מסיונרית-ההטרוסקסואלית-סיסג'נדרית-זוגית-מונוגמית-ונילית. ביסקסואליות מדומיינת כהיפרסקסואלית תחת ההנחה שסקס זה רע, שלרצות יותר מדי ממנו זה רע, שלרצות כל כמות שהיא זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע. שלרצות יותר מאדם אחד זה רע. ביסקסואליות היא מהפכה מינית. היא עצמאות מינית לנשים. היא חקירה והנאה מהגוף שלנו, מהמיניות שלנו, מהמגדרים השונים שלנו והאינטראקציות המיניות השונות שלנו, לא משנה מי אנחנו ולא משנה מי הפרטנריות/ים שלנו. בחברה שמבוססת על חרדה ממין ועל תרבות של אונס, לקחת את המיניות שלנו לידינו זהו אקט מהפכני.
• תחתונים: לפעמים אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם שמכניס היד לתחתונים של מישהי/ו, ושמח ממה שהוא מוצא". האם זו חרדה משחרור מיני ומגדרי? היתכן שזה נותן מקום ליותר מרק שני סוגים של גופים ממוגדרים?
• ברירה: כן! כי אנחנו מנהלות חיים קווירים מהממים, מרגשים, מנצנצים, מדהימים, משחררים ומהפכניים, מלאים באהבה, זעם, סולידריות, מאבק, חברות, כאב ושמחה. אם לך היתה את האופציה, לא היית בוחר/ת בה?

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

עוד אחד קטן

לפני שבוע כתבתי מאמר ביקורת ממש מהמם באנגלית על הקליפ הזה. הוא היה אמור להתפרסם בבלוג Raspberry Mousse, אבל אני חושדת שהעורכת חשבה שהוא ביקורתי מדי – היא משכה אותי שבוע ואז החליטה לא לפרסם. אז הקמתי בלוג חדש באנגלית ושמתי אותו שם. מוזמנות/ים לקרוא :)

http://radicalbi.wordpress.com/2010/11/24/how-does-it-get-better/

על הקרב הלשוני, ועל פוליטיקה ביסקסואלית

קצת רקע

אחד הדיונים המרכזיים ביותר, והמרתקים ביותר, בקרב הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית (בארץ ובחו"ל), הוא הקרב הלשוני לגבי הטרמינולוגיה – ביסקסואליות vs. פאנסקסואליות. אותו דיון, באופן סכמטי ודיכוטומי-משהו, נראה בערך כך:

המחנה הפאנסקסואלי טוען שה"בי" ("שניים") בביסקסואליות מתייחס לשני מגדרים ומינים, הלא הם: נקבה/אישה וזכר/גבר. על כן, ממשיך הטיעון, ביסקסואליות הינו מונח טרנספובי אשר לא מכיר בקיומם של יותר משני מינים ו/או מגדרים ולמעשה מוחק את האופציות המגדריות הרבות האחרות. על פי כן, "ביסקסואליות" הינה מילה המתארת משיכה רק לגברים ולנשים סיסג'נדריות/ים, ואינה מספקת לתיאור של משיכה ליותר משני מינים ו/או מגדרים. (גילוי נאות: בעבר, גם אני השתייכתי למחנה הזה*).

לעומת זאת, טוען המחנה הביסקסואלי, כי "ביסקסואליות" (כמו הומוסקסואליות, לסביות והטרוסקסואליות) הינו מונח שהומצא על ידי הממסד הרפואי ולא על ידי הקהילה הביסקסואלית, ועל כן מטרתו לא היתה לתאר תשוקה אלא פתולוגיה. בנוסף, המונח הומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20, תקופה שבה לא היתה קיימת השפה לתיאור של יותר ממין ו/או מגדר אחד. במהלך כל ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית, ביסקסואליות/ים השתמשו במילה על מנת לתאר משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד, וזאת למרות החסר שהיה קיים בשפה באותן תקופות. למעשה, הקהילה הביסקסואלית והקהילה הטרנסג'נדרית תמיד היו קרובות אחת לשניה – ואין זה נדיר לשמוע עדויות של טרנסג'נדריות/ים וג'נדרקווירז אשר מספרות שהקהילה הביסקסואלית היא בין הקהילות הידידותיות ביותר עבור זהויות מגדר שונות. ההגדרה המקובלת ביותר לביסקסואליות בקרב התנועה הביסקסואלית העכשווית הינה "משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד" (ההגדרה של רובין אוקס), ולא "משיכה לשני המינים" כפי שמקובל לתאר אותה בממסד הרפואי. כעת בתנועה הביסקסואלית, לא מקובל לפרש את ה"שניים" שב"בי" בתור "גברים ונשים", אלא בתור "מגדרים גבריים שונים ומגדרים נשיים שונים", או בתור "משיכה למגדרים דומים לשלי, ולמגדרים שונים משלי" (בהתבסס על הומו=דומה + הטרו=שונה). ולסיום, מזכיר המחנה הביסקסואלי את יחסי הכוחות בדיון: ביסקסואליות אינה מילה בינארית יותר או פחות מ"לסביות", "הומוסקסואליות" או "הטרוסקסואליות", ולמרות זאת ביסקסואליות הינה היחידה אשר מקבלת ביקורת על רקע זה – דבר שעולה בקנה אחד עם היחס השלילי כלפי ביסקסואליות בקרב הבל"טות, ובכלל.

והקרב ממשיך. רק בשבוע שעבר, פרסמה ג'וליה סראנו (הפעילה הטרנסית הפמיניסטית המהממת) כתב הגנה מעמיק ומענין על המילה "ביסקסואליות". כמה חודשים לפני כן, התפרסם מאמר נוסף בנושא בבלוג הביסקסואלי/טרנסי/קווירי Raspberry Mousse. דיונים משני הצדדים מתקיימים באופן שוטף, בקרב התנועה ומחוצה לה, והיד עוד נטויה…

* גם אם נתקלתן/ם בעותק של הספר Getting Bi (המצוין) – המאמר שלי שם נכתב באותה תקופה.

(רוצות/ים לקרוא עוד על ההבדל? לכו לפה.)

למה זה לא משנה ב-כ-ל-ל

בדיון בנושא שנערך לפני כמה שבועות ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית, אמר שוקי הרזה דבר חכם: (בפראפרזה) כל עוד ביסקסואליות ופאנסקסואלים ימשיכו להזדהות על פי מושאי התשוקה שלהם, כנראה הדיון הזה ימשיך להתקיים, וימשיך לירות חצים לכל עבר. (אותו דיון ברשימה התקיים בעקבות פסקה שנויה במחלוקת אותה פרסמה דנה ג. פלג בפנזין ע' קווירית, במאמר לכבוד יום הביסקסואליות הבינלאומי. באותה פסקה תיארה דנה את המגוון המגדרי האפשרי תחת המונח "פאנסקסואליות", בצורה שהפריעה למספר א/נשים מהקהילה הטרנסג'נדרית [החלק השנוי במחלוקת ירד מאז]).

ואני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה ושואלת: למה, באמת, אנחנו מזדהות לפי מושאי התשוקה שלנו? היכן הפוליטיקה שלנו? מבני הכוח, הדיכוי, השיח, הזהות? היכן ההזדהות שלנו עם עצמנו? שיח ביסקסואלי/פאנסקסואלי שעוסק בשאלות של מגדר וטרנסג'נדריות הוא שיח שמשכפל את הרעיון שביסקסואליות אינה חשובה בפני עצמה, אלא רק בצמידות לנושאים אחרים. הוא משכפל את הרעיון שביסקסואליות ופאנסקסואלים אינן חוות דיכוי כקבוצה, אינן זקוקות למאבק משל עצמנו ואינן חולקות זהות משלנו – אלא רק את הזהויות של מושאי המשיכה שלנו.

אך נהפוך הוא: ביסקסואליות היא פוליטיקה. ביסקסואליות היא חוויה. ביסקסואליות היא כאב, היא שמחה, היא פחד, היא זהות. ביפוביה היא מבנה חברתי, היא מערך כוחות והיא משפיעה עלינו בדיוק כמו כל כח חברתי אחר (ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, מיזוגניה, שוביניזם, הומופוביה, לסבופוביה, טרנספוביה, גזענות, סוגנות, ועוד ועוד).

כאשר שואלות לסביות למה הן מזדהות כך, הן מדברות לא רק על אהבה או משיכה לנשים, אלא גם (ובעיקר) על פוליטיקה: על הזדהות (עם נשים), על עקרונות פמיניסטים, על עצמאות מינית, על המאבק הלהט"בי, ועל קהילה. כאשר שואלות ביסקסואליות ופאנסקסואלים למה הן/ם מזדהות/ים כך, בדרך כלל, התשובה תהיה מוגבלת רק למושא(י) המשיכה.

אנו חייבות להתחיל לדבר את הזהות שלנו כזהות שלנו ולא של אחרות/ים. אנו חייבות להתחיל לחשוב במונחים של עצמנו, לדבר את הדיכוי של עצמנו, לפתח שפה משל עצמנו ומשמעויות משל עצמנו. יש פוליטיקה ביסקסואלית, יש זהות, יש מאבק ויש קהילה.

ועל הפוליטיקה הביסקסואלית – בפרק הבא…

הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.