על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד

דיסקליימר: כשאני כותבת "השמאל הישראלי" בפוסט הזה, כוונתי היא לחלק הארי של תנועת השמאל, כלומר השמאל האשכנזי הסטרייטי. עם זאת, הביקורת רלוונטית לכל חברי/ות תנועות השמאל שחולקים את האידאולוגיה שאני מתארת, ללא קשר הכרחי לזהויותיהן/ם.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו

אני לא מכירה עוד מדינה אחרת בעולם שבה עניינה של תנועת השמאל הוא זכויותיה של תנועת השמאל, ועם זאת – כך הוא בארץ. הכוונה היא שלעומת תנועות שמאל בחו"ל, שעניינן הוא סולידריות עם מאבקים של קבוצות מדוכאות, כאן אצלנו, השמאל הוא-הוא הקבוצה המדוכאת שלמענה נאבק השמאל. מאחורי מעטה רטורי דקיק של דיבור על קבוצות שונות (נשים, הומואים ולסביות [אך לא בי וטרנס], עניים [אך לא מזרחים] וכמובן – הפלסטינים), מה שלרוב מתגלה היא דאגתו הלוהטת של השמאל הישראלי לעצמו בלבד, וזאת כאשר הקבוצות והנושאים השונים – ובראשם הכיבוש – משמשים הן כמס שפתיים והן כמסך עשן שמאחוריהן מסתתר הנושא "האמיתי". באופן ספציפי, לאחרונה הולכת ומתגבשת גישה שלפיה השמאל הישראלי הוא קבוצת מיעוט מדוכאת שזקוקה לזכויות ולהגנה.

השמאל כזהות מדוכאת.

אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי).

מדינה אחת, עם אחד, מנהיג אחד: הדיקטטורה החדשה

מלים רבות נכתבו על גל החקיקה הפאשיסטי החדש. נדמה שבכל יום הכנסת מוציאה מבית מדרשה הצעת חוק חדשה ומזעזעת, במעין מלחמת התשה אל מול הפלסטיניות/ים (ופעילי/ות השמאל הישראליות), שבמקום להשקיע את האנרגיה שלהן/ם בהתנגדות למצב הקיים, מוצאות את עצמן מתמודדות במירוץ ללמידה ומניעת הנזקים של הצעות החוק ושל החוקים החדשים.

מישהו ביטל את הקו שלי – "הקו החדש" והבלוף הגדול

נתחיל בהתחלה

על "הרפורמה בתחבורה הציבורית" שמעתי לראשונה לפני שבוע בדיוק, כאשר חברה בפייסבוק חלקה עם העולם את העצומה הזאת. עלי להודות שבהתחלה הייתי מעט חשדנית כלפי העצומה – והרי רפורמה בתחבורה הציבורית בארץ היא כה נחוצה, לא? חייב להיות בה משהו חיובי? אולי מישהו שם סתם מתקטנן?

אז זהו, שלא. מהר מאוד התבדיתי.

אז מה טומנת "הרפורמה" בחובה?

"הקו החדש" הוא לא הרבה יותר מאשר downgrade (שינמוך, ההפך משדרוג) של התחבורה הציבורית תוך רעש, פאסון וטפיחת שכם עצמית מצד הממשלה ואיגוד ערים גוש דן, אשר עומדים כולם מאחורי התרמית הזאת: ביטול קווים, הנמכת תדירויות, והעלאת מחירים. בצעד אופייני משהו לפרסום ישראלי באחרונה, החליט משרד התחבורה על קו פרסומי שהינו ההפך הגמור מן האמת. אכן, ההקבלה הפרסומית לזהבה ושלושת הדובים מתאימה ביותר: מדובר באגדה בלבד.

אסון לתפארת מדינת ישראל – גזענות ומיליטריזם בסיקור השריפה

טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה – כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.

דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.

האסון כפיגוע

למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומני–פטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.

הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:

"מטובי בנינו"

תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.

האבל הלבן

מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.

הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.

תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.

"הערבים אשמים"

כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.

ומה לא מסקרים? את זה, למשל.

כאילו כל זה לא הספיק לנו

אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.

ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.

מהמם? מהמם.

סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

על עדן אברג'יל, גזענות ופטריארכיה

סערה מתחוללת ב-24 השעות האחרונות סביב עדן אברג'יל, הקצינה-לשעבר שפרסמה בפייסבוק תמונות של עצמה ביחד עם אסירים פלסטינים כפותים. מילים רבות נכתבו על הענין בבלוגיספרה, מזעזע – כן, לא מקרה חריג – גם כן, צקצוק רבתי של לשונות בפייסבוק – בטח ובטח. וכל זה, כמובן, נכון.

אבל זה מעצבן אותי. את העובדה שזה קרה כבר קודם, כולנו יודעות/ים – והרי רק לפני חודש התפרסם לו הסרטון המזעזע של חיילים רוקדים ברחובות חברון הכבושה. וזה שזה מזעזע, כולנו יודעות/ים, וזה שזה כיבוש ודיכוי ופיכס – גם את זה כבר ידענו.

בכתבה ב-NRG, אומר אחד מחבריה של אברג'יל: "אני לא מבין מה עושים מזה ביג דיל. הרבה חיילים מצטלמים ככה במהלך השירות, למה נטפלים דווקא אליה?" (ההדגשה שלי).

קצת על גזענות

מעיני, ומעיני הקוראות/ים, לא נסתרה העובדה שמדובר באישה מזרחית. למשל, הנה כמה טוקבקים (מאותה כתבה ב-NRG):

214.

היא פשוט מחקה את המפקדים האשכנזים שלה, למשל עומרי בורברג. (ל"ת)

עם הזמן תגיע גם לרמה שלו…, 17/08/10 10:53

209.

המזל של האברג'ל הזו שהיא מטומטמת.אחרת היתה מבינה. (ל"ת)

אין שכל-אין דאגות., 17/08/10 10:39

197.

ולעד יהיו המטומטמות מכולם

מרוקאיות היו תמיד, 17/08/10 09:13

אנחנו הגברים הישראלים אוהבים אותם רק כי הם טובות במיטה.אבל מעבר לזה, הם סתומות כמו נעל.
אותה חיילת ממחישה זאת בצורה הכי בוטה.היא עוד העלתה את זה לפייסבוק…כמה מטומטמת את יכולה להיות ?

154.

הפלסטינים זבל ואת מטומטמת. לא ככה מנצחים. פרחה אומללה. (ל"ת)

לידיה קסאח, 17/08/10 05:25

והנה אחד שמתקשר יפה להמשך הפוסט:

150.

טוקבקיסטים ליצנים

תרח, 17/08/10 04:39

מה היא עשתה שכולם יורדים עליה בצורה שכזו? היא לא גנבה 2000 מסמכים מסווגים שבגללה היו צריכים לשנות את כל תכנית הלחימה בעופרת יצוקה,ולסכן את חיינו ואת חיי חיילינו.מסמכים שעדיין מסתובבים אי שם בחו"ל.כולה עשתה מעשה קונדס לא פגעה בבטחון המדינה.יאללה רדו ממנה,לכו על ענת קם הלבנבנה.

ועוד פנינים נוספות. מילים אחרות שעלו בתגובות השונות: "טיפשה מטומטמת" (ביחד או לחוד), "בהמה" (ביטוי שהוא לא רק גזעני, אלא גם ספישיסיסטי), "מי חינך אותה", ושאר ביטויים שמרמזים על מוצאה "המפוקפק" (קרי, המזרחי) של אברג'יל (שוורצע חיה, anyone?)

ובאמת, מה ההבדל בין אברג'יל לבין אותם המוני חיילים שעושים את אותם מעשים, כולל העלאת התיעוד לאינטרנט? אותם חיילים שרוקדים ברחובות עיר כבושה הם גברים אשכנזים טובים. בתור שכאלה, כנראה הם כן נהנו מחינוך טוב, הם לא טפשים, הם יודעים מה הם עושים ועל כן כמובן הם גם צודקים. לכן, כאשר הם רוקדים ברחובות עיר כבושה או מעלים תמונות של התעללות לפייסבוק, אין בכך כל רע – הסיפור נשאר קטן*, והטוקבקיסטים מגבים אותם יפה מאוד. אך כאשר מדובר באישה ובמזרחית, הסיפור נראה אחרת.

* מדד מענין לחשיבותו של סיפור עיתונאי הוא מגדרן/ם של הא/נשים שכותבות עליו. סיפור שולי בדרך כלל יזכה לסיקור על ידי נשים, בעוד שסיפור שנחשב למרכזי יסוקר על ידי גברים (בדרך כלל, אשכנזים). אפשר לראות זאת יפה מאוד בסיקור התקשורתי של פרשת אברג'יל.

הקשר לפרשת ענת קם

עידן לנדו כבר כתב יפה מאוד על מה קורה לאישה שהחליטה לחשוף את מבושי הצבא והמדינה. במקרה דנן, אמנם אברג'יל לא עשתה את המעשה בכוונה – היא עשתה את זה בטעות, והיא בכלל לא מבינה מה לא בסדר – אך המעשה נעשה, והתוצאה היא אותה תוצאה: חשיפה של מנגנון הכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני.

גם התגובה היא אותה תגובה:

1. התמקדות בפגיעה ב"תדמית המדינה" במקום בחומרת המעשים שנעשו.
2. התעסקות שטחית בסיפור במקום בנסיבות שהובילו אליו (והזכיר אחד מחברי בפייסבוק: מישהו שאל על העצורים ולמה הם היו שם? על למה מישהו נעצר כשהוא רוצה ללכת לבקר קרובי משפחה? להגיע לבי"ח? לעבוד? ללכת ללימודים? מישהו רוצה לשאול למה קושרים להם את העינים?)
3. לינץ' תקשורתי נגד "האישה הרעה", כולל הצגתה כיוצאת דופן, "כבשה שחורה" (הו! שימו לב לשפה הגזענית, כמה מתאים!), "בוגדת" (בתדמית המדינה, כמובן), ועוד כהנה וכהנה.
4. התעלמות מוחלטת מהמעשים האמיתיים שהתרחשו (החיסולים במקרה של ענת קם, זוועות הכיבוש היומיומיות במקרה של אברג'יל).
5. וכמובן – שתיקה טוטאלית לגבי הגברים (שעמדו למעלה, שנתנו הוראות, שהנהיגו מדיניות של כיבוש, של דיכוי ושל רצח עם). שלא נפגע בזקפה הלאומית.

וכפי שכתב לנדו בפוסט שציטטתי למעלה:

תדע כל אשה עברייה כיצד יש לנהוג בזקפה הלאומית ובעיקר מה אסור לספר לחבר'ה.

הערה על הפסיכולוגיה של הכובשים

חגי מטר כותב:

הדיסוננס גדול מדי. הם חייבים להזדהות עם מעשיהם. הם חייבים להרגיש שמה שהם עושים הוא חשוב, משמעותי, מוצדק, ולכן הם יכולים גם ליהנות ממנו. וכן, גם לחייך למצלמה ליד עצורים או הרוגים.

וזה נכון.

אבל, הם מרגישים גם אשמים. העם הזה חי כבר מעל ל-60 שנה עם כיבוש, גירוש ורצח עם על מצפונו – והוא מרגיש שמשהו לא בסדר. לא/נשים יש מצפון, והם לא יכולים להפטר ממנו. המצפון הזה כועס והוא כואב והוא מתריע, וקשה להתמודד איתו. צורת התמודדות אחת, כמו שכתב חגי, היא פתירת הדיסוננס על ידי הזדהות עם מעשי הזוועה ומציאת הצדקות להם. צורה שניה היא השלכה, מציאת האשם בכל אחת/ד שאינה אנחנו.

אז מי האשם במצב*?. הערבים אשמים, או כשזה לא הערבים, זה השמאלנים, או נשים כמו ענת קם, טלי פחימה או עדן אברג'יל (ועוד שלל קבוצות אחרות, כמובן). מי אשם? כולן/ם, רק לא אנחנו.

* "המצב" – מילת קוד לכיבוש, דיכוי, מלחמה ואלימות – כי אי אפשר להסתכל יותר מדי מקרוב.

עדכון משעה 19:46: ארגון שוברים שתיקה החליט לפרסם לעיתונות תמונות דומות. דובר צה"ל? "צה"ל ומפקדיו בכל הדרגים עושים כל מאמץ על מנת שאירועים חריגים מעין אלו לא יישנו." אה, חריגים. בטח.

על גופיות, שייח ג'ראח וקולוניאליזם

שמתי תגובה מאוד ארוכה בתגובה לפוסט האחרון בבלוג של נעמה כרמי. אז חשבתי שמגיע לה פוסט משל עצמה, אצלי.

דיסקליימר קצר: אני לא מפגינה בשייח ג'ראח. הידע שלי על הנעשה שם בא מיד שניה בלבד (חברות שכן הולכות לשם). הפוסט שלי לא מתיימר להביע דיעה על מה שקורה שם בפועל, אלא בוחן את צורת הדיון על הסוגיה. אני מבינה שבהפגנות עצמן, הנשים באות לבושות כרצונן.

לדעתי הפוסט של כרמי הוא חכם ויש בו הרבה תובנות מועילות, אבל אני מרגישה שהוא במידה רבה משטיח את המורכבות של יחסי הכח בסיטואציה.

שתי הנחות בעייתיות הן: א. הבחירה (ללבוש גופיה), וב. ההנחה שהפשרה היא תמיד לצד המסורתי.

אני לא חושבת שה"בחירה" של חלק מאיתנו ללבוש גופיה היא בחירה אותנטית יותר (או פחות) מאשר לבישת רעלה, או שביס, או כל לבוש אחד שמטרתו לכסות את חלקי הגוף שמקובל לחשוף בתרבות המערבית. הבחירה נעשתה בשבילנו כבר מזמן, על ידי התרבות שאנחנו חיות בה. דוגמה קלאסית, למשל, היא העובדה שרוב הנשים בוחרות (לדבריהן) באופן עצמאי (ולעתים קרובות גם מודע) לגלח את שיערות גופן, לפצוח בדיאטות מסוגים כאלה ואחרים, ולעתים קרובות גם להטיל מום בגופן (ע"ע ניתוחים פלסטיים). באותו אופן שאנחנו בוחרות בדברים האלה, אנחנו בוחרות גם בלבישת גופיות – שזה, אפעס, לא הרבה מאוד.

לא שאני מנסה לטעון כאן שלבישת רעלה וגו' היא דכאנית פחות או כל דבר דומה. אני כן רוצה להפנות תשומת לב לעובדה שעיסוק רק בדיכוי של "הצד השני" יכול פעמים רבות לשמש כהסוואה לדיכוי שאנחנו עוברות בעצמנו.

אני לא חושבת שזה מקרי שהעיסוק שלנו בדיכוי "הנשים הפלסטיניות המסכנות" – וכאקסטנציה, "הפעילות הישראליות המסכנות" על ידי הגברים הפלסטינים – גובר על העיסוק שלנו בדיכוי של עצמנו (במסגרת התרבות שלנו). בתור ישראליות (כלומר, אזרחיות מדינת אפרטהייד בעלת שורשים תרבותיים בקולוניאליזם הלבן), אנחנו רגילות לחשוב במסגרת של דמוניזציה של הצד השני, שבהם הצד "הערבי", "האחר", הוא תמיד הצד "החשוך" (שימו לב: שפה גזענית שמחברת בין צבע כהה לחוסר מוסריות), ולכן גם לעולם הצד המדכא. מאוד קל להגיע לדפוסים האלה, גם כאשר הכוונות שלנו טובות, וחשוב בעיני לשים לב לזה.

לדעתי ענין ה"פשרה" משטיח את יחסי הכח. להזכיר, לא מדובר כאן בשתי קבוצות שוות, אלא (בחתך רחב) בקבוצה מדכאת אל מול קבוצה מדוכאת. הישראליות/ים באות מלכתחילה מעמדה של עליונות, מתוקף הכיבוש ומתוקף כל המערך התרבותי שמתחזק אותו (ובכללו, חשיבה קולוניאליסטית על דיכוי נשים במסגרת התרבות "המקומית"). הפלסטינים/ות, לצערנו (או לשמחתן של חלקנו) גם ככה עושים/ים מה שאנחנו אומרות/ים להם (ואני בכוונה לא משתמשת במילה "פשרה" – כי ציות אינו פשרה) – בשפה, בחוקי הארץ, בתרבות, בעובדה שחלקם אפילו לא יכולים לגור בבית שלהם (להזכיר, מדובר כאן בשייח ג'ראח), ועוד מרכיבים רבים אחרים שקיימים א-פריורית כרקע לשתי הקבוצות. כפי שכבר הוזכר בתגובות לפוסט של כרמי, הישראליות/ים באו לשייח ג'ראח כאורחות, בסולידריות, לא כמכתיבות אג'נדה. אז לא, זה לא נעים, וזה מורכב מאוד שבגלל שהערכים של המארחים שלך הם שונים אז אסור לך להתלבש כמו שאת רוצה, ושאת חייבת כי את צריכה לכבד את התרבות שלהם. אבל אני מניחה, שגם כשאנשות אוכלות בשר באות אלי הביתה, זה לא נעים ומורכב להן שמותר להכניס אלי רק אוכל טבעוני ואסור לאכול בעלי חיים. להתארח כולל כיבוד של חוקי המקום, גם אם את חושבת שהם דפוקים (ושלא יהיה ספק – אני חושבת שזה די דפוק).

מעבר לזה, אני חושבת שדיכוי נשים בחברה הפלסטינית הוא השטח של פמיניסטיות פלסטיניות, ולא של ישראליות. אם התפקיד שלנו במאבק הזה הוא תפקיד סולידרי, הרי שיש מקום לכבד את הצד האחר – על אחת כמה וכמה כאן כשאנחנו כבר באות מקבוצה פריווילגית מדכאת.

ונקודה למחשבה, לסיום: אני חושבת שאולי אפשר לקחת את הסוגיה הזאת כהזדמנות לבחון את הפוליטיקה של הביגוד, בחברה שלנו, "הליברלית" ו"המאפשרת", ולבדוק עד כמה ההנחות האלה שלנו הן נכונות. כמה שאלות להמשך דיון שעולות בדעתי: עד כמה יש לנשים בחברה שלנו את הזכות לבחור את בגדיהן? מה האינטרסים החברתיים והפוליטיים שמשרתים הבגדים שלנו כאשר הם נראים כמו שהם נראים? מה הסנקציות החברתיות העומדות בפני נשים שלובשות בגדים "לא ראויים" (שתי שאלות נפרדות: בגדים "שמרנים מדי" או בגדים "ליברלים מדי", ועוד אופציות אחרות)? אפשר להרחיב את השאלה גם לבגדים וזהות מגדר לא בינארית (א/נשים שמתלבשות מחוץ לגבולות המגדר שהוכתב להן), בגדים ומעמד חברתי, בגדים ומוצא, וכמובן גם בגדים וגברים: למה לגברים אסור להתלבש בצורה מינית? למה לגברים אסור ללבוש חצאיות בעוד שלנו מותר ללבוש מכנסים? למה לגברים אסור להתאפר? וכולי.