מהנעשה בעולם – מחקר חדש על נוער ביסי בארה"ב

הפוסט הזה בפייסבוק

בשבוע שעבר פרסום ארגון HRC מחקר בהיקף נרחב על נוער בי-פאן-פולי בארה"ב. המחקר מבוסס על סקר שבוצע בשנת 2017 בקרב כ-9000 נערות.ים בין גילאי 13 ל-17.

באופן לא מפתיע, התוצאות חושפות נתונים מעציבים וחמורים לגבי מצבן.ם של נערות.ים בי, פאן ופולי:

  • 69% מהנערות.ים בסקר שמעו אמירות להט"בופוביות מבני.ות המשפחה. הרבה מהפעמים האלה, האמירות היו ביפוביות באופן ספציפי, ונסמכו על סטריאוטיפים שליליים.
  • 52% מהנערים.ות דיווחו שהמשפחה גרמה להם.ן להרגיש לא בנוח עם הזהות שלהן.ם (לעומת 45% מהנערים.ות ההומואים והלסביות שענו לסקר)
  • 96% (!) מהנערים.ות סובלות.ים מבעיות בשינה
  • 23% מהנערות.ים חוו אלימות מינית (בהשוואה ל-16% מההומואים והלסביות)
  • כ-75% (!) מהנערים.ות דיווחו שהן.ם בדרך כלל מרגישים חסרי ערך וחסרות תקווה (בהשוואה ל-64% מהלסביות וההומואים)
  • 85% (!) מהנערות.ים דיווחו שהם.ן בדרך כלל מרגישות דאגה, עצבנות, או פאניקה (בהשוואה ל-77% מההומואים והלסביות)
  • 81% (!) בדרך כלל מרגישים במצב רוח רע או בדכאון (בהשוואה ל-71% מהלסביות וההומואים)
  • 43% מהנערים.ות חוו בריונות בבית הספר
  • הנערות.ים שבסקר חוו קשיים רבים יותר מהומואים ולסביות ביציאה מהארון בכל תחום שנמדד – כולל משפחה, חברות.ים, רופאים.ות, או בבית הספר.

בגזרת הנתונים המעניינים, אך שלא מקבלים מספיק הכרה, נצפו שניים:

  • חזרה נוספת של הנתון הידוע, שבי, פאן ופולי הן.ם הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הלהטבא"ק – מבין כל משתתפי.ות הסקר, 52% הזדהו כבי, פאן, או פולי
  • כמו כן, 58% מהנסקרות.ים שמשתייכים.ות לקשת הטרנסית, הזדהו כבי, פאן, או פולי (לא היה כתוב איזה אחוז מתוך הבי-פאן-פולי מזדהות.ים על הקשת הטרנסית)

הנתונים האלה הם חלק ממאסה הולכת וגודלת של ראיות לא רק לדיכוי שאנחנו חוות, אלא גם להעדר הכמעט מוחלט של משאבים ושל שיח על הנושאים האלה. נורא בעיני שהאוכלוסיה הכי גדולה בקרב הלהטבא"ק היא האוכלוסיה הכי פחות מדוברת, שמקבלת הכי פחות משאבים, ואחת האותיות הכי מוחלשות עם הסטטיסטיקות הכי מדכאות (ועוד מחכה למחקר על בי-פאן-פולי על הקשת הטרנסית כי וואו מגה-זורד-דיכוי).

ובגלל זה אומרות – כשאנחנו נאבקות, אנחנו נאבקות על החיים שלנו.

* ראשי תיבות של Human Rights Campaign. פחות או יותר כמו האגודה, רק עוד יותר הומונורמטיבי ועם מלא כסף.

קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי

הפוסט אשה אינה נולדת פמיניסטית, מאת עלמה, שהתפרסם שלשום בראומה תפס אותי ברגע מאוד סוער. כבר שבועיים (פלוס מינוס כמה שנים) אני מתחבטת ביני לבין עצמי עם הנושא הזה, ברמה כמעט אובססיבית. מחפשת תשובות מוחצות או עמדות ניצחות, שוקלת צדדים שונים של הנושא ולא מוצאת קרקע מוצקה (ואולי זהו אופי הנושא). יהיה מה שיהיה – את פוסט התגובה הזה אני כותבת ממקום שכרגע גועש ורועש אצלי בבטן. משכך, הוא לא מתיימר לספק את התשובות האולטימטיביות שאני – ורבות כל כך מאיתנו – מחפשות. מה שכן, הייתי רוצה לשתף אתכן בחיפוש.

תודה לדלית באום, אינה מיכאלי, יאנה ציפרבלט, שוקי הרזה ועוד א/נשים – שמדעת או שלא מדעת – תרמו להרבה מהרעיונות שבפוסט הזה.

הבית השקרי ואשליית המרחב הבטוח

אתחיל ואומר את המובן מאליו – הזירה הפמיניסטית, וביחוד זו שפורחת בפייסבוק – היא זירה פוגענית – למרות, ואולי בגלל – אשליית המרחב הבטוח. כאשר אנחנו נכנסות לקבוצה פמיניסטית, משהו בנו מרגיש כאילו חזרנו "הביתה". אנחנו מצפות להבנה, סולידריות, חמלה והכלה. כמו בטקסטים הפרסומיים של תלמה, "המשפחה היא זו שמכירה אותך טוב מכולם ויודעת מה דרוש לך בכל רגע." אפילו במדיום המנוכר של האינטרנט ופייסבוק, כשאנחנו נמצאות במרחב פמיניסטי, אנחנו "בבית" – ומהבית אנחנו מצפות ליותר. המשך קריאת הפוסט "קהילות בונות, קהילות הורסות – מחשבות על אתיקה פמיניסטית ושיח קהילתי"

אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

היום מתחיל כנס זהירות מהמרווח בירושלים, כנס "להטבאק"י" בן שלושה ימים, אשר בניגוד לשמו המבטיח, אינו כולל השנה אף לא הרצאה אחת בנושא ביסקסואליות (וגם לא בנושא א-מיניות, אגב, לענין ה-א' בראשי התיבות).

לכבוד הכנס – לא רק הוא, אלא גם רבים אחרים (סקס אחר, מגדר בשטח, כנס חוש"ן לכבוד יום הבנ"ה, סדרת מפגשי "עיצוב מדיניות פמיניסטית", מצעדי הגאווה השונים, וכו' וכו') – החלטתי לכתוב אשכול תירוצים חגיגי: רשימת "סיבות נפוצות" שבגללן, אפעס, ביסקסואליות/ים לעולם אינן/ם מגיעות/ים אל הבמה. קרדיט לבלוגרית נעמה כרמי על הפוסט ילקוט התירוצים, ששימש השראה לרשימה שלי. המשך קריאת הפוסט "אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות"

כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

הערה מנהלתית: תגובות שלא יענו לכללים שבפוסט לא יאושרו

לאחרונה אני מוצאת עצמי מקשרת א/נשים רבות/ים לפוסט הזה מהבלוג המצוין The Angry Black Woman. חשוב לי לתרגם אותו עכשיו כי אני חושבת שחשוב שיהיה חומר כתוב בעברית בנושא בעלות ברית, ואני מתרגמת אותו בעיקר בתגובה ליחסי אשכנזיות-מזרחיות בתנועה הפמיניסטית (למרות שהוא יפה לכל יחסי כוחות אחרים, ולכל תנועה אחרת).

ורק כמה מלים על זה: הפמיניזם בארץ הוא פמיניזם יהודי, אשכנזי וסטרייטי. זה אומר שהשיח מדבר ורלוונטי ספציפית לחייהן של יהודיות אשכנזיות סטרייטיות (מדי פעם עם הבלחות של התייחסות ללסביות, אבל אף פעם לא לביסקסואליות או לטרנסיות, שלא לדבר על ג'נדרקווירז, על נכות, על א-מיניות או על פלסטיניות). המבנה הזה של השיח מן הסתם מדיר את כל מי שלא משתייכות אליו, ובתורו הוא משכתב ומשעתק את יחסי הכח. לי אישית נשבר הלב כל פעם שאני צריכה להסביר לפמיניסטיות אשכנזיות סטרייטיות צעירות למה ואיך בדיוק השיח מדיר, ומה צריך לעשות בנדון. נשבר לי הלב כל פעם שמבקשות ממני סימפתיה, אמפתיה, תמיכה וחמלה כשממש ממש פוגע בהן לשמוע שהן מדירות אותנו ומשעתקות יחסי כח היררכים בתוך התנועה.

למה אף פעם לא מתחשבים באשכנזים?

אז למען מי שלא מבינה – או מי שמבינה אבל לא יודעת בדיוק מה לעשות – הנה כמה כללים פשוטים, למען עולם טוב יותר. המשך קריאת הפוסט "כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה"

הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי. המשך קריאת הפוסט "הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי"

מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו. המשך קריאת הפוסט "מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא"

אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: המשך קריאת הפוסט "אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית"

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

  • מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
  • מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
  • מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
  • המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

המשך קריאת הפוסט "על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה"

"נשים לגופן" ומחיקה ביסקסואלית

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר פמיניסטי היסטורי, רחב יריעה וחסר תקדים בנוף הישראלי. נשים לגופן הוא תולדה של מאמץ כביר משך חמש שנים, של פעילות ונשות אקדמיה פמיניסטיות, הוא אנציקלופדי בהיקפו ומכיל מידע רב ועשיר על נשים, מבריאות ועד דימוי גוף, ממיניות ועד יחסים. לפי העורכות:

נשים לגופן הוא ספר על נשים ולמען נשים שעוסק בעולמנו, בגופנו ובבריאותנו – בכל שלב במעגל החיים. הספר נוצר כדי לספק תשובות למה שמטריד אותנו, ולעתים גם לדברים שלא היינו מודעות לכך שמטרידים אותנו.

הספר נכתב כמארג ייחודי המאגד בכריכה אחת ידע אקדמי ורפואי – שנכתב על ידי למעלה מ-350 נשות מקצוע, מומחיות מן הדרגה הראשונה בתחומן – עם סיפורים וקולות של עשרות נשים ממגוון קבוצות אוכלוסייה המשתפות בניסיונן ובחוויותיהן. תמצאו בו התמודדות עם תהיות נפוצות, עם שאלות קשות ועם נושאים מושתקים הנוגעים לבריאות, לגוף ולמיניות של נשים בישראל.

ועם כל זאת, הספר משמיט באופן בולט שתי אוכלוסיות נשים שהיו אמורות להכלל שם: נשים טרנסג'נדריות ונשים ביסקסואליות. הפוסט הזה הוא קופי פייסט של שני מיילים שכתבתי בתפוצה רחבה על נושא המחיקה הביסקסואלית בספר. אני מעלה אותן לבלוג כי אני חושבת שחשוב לעודד שיח ציבורי בנושא ולעודד תגובות ביקורתיות לגבי שני סוגי המחיקה (עם ובלי קשר לכבוד ולהערכה שאני רוחשת כלפי העושות במלאכה). לקריאה נוספת בענין מחיקת הטרנסג'נדריות, מומלץ לקרוא כאן.

ניגשתי היום לחנות ספרים ועיינתי – בעיון כפי שיכולתי – בספר ובתוכנו.

למי שלא מעודכנ/ת, זה לא סתם ספר "חדש וחשוב", אלא ספר בקנה מידה אנציקלופדי, בן 750 עמודים, שמכסה כמעט כל נושא שעשוי לגעת לנשים ולחייהן.

מהתיאורים ששמעתי, קיבלתי את הרושם שביסקסואליות זכתה להכללה – בלתי מספקת, אך בהחלט ניתנת לציון. אחרי שעיינתי בספר, גיליתי: המשך קריאת הפוסט ""נשים לגופן" ומחיקה ביסקסואלית"

דו"ח המחיקה הביסקסואלית

(…שהוא, טכנית, גם קצרצר מס' 4)

אוקיי, אני יודעת שכבר די הרבה זמן לא כתבתי פוסט "אמיתי". אז החלטתי שבמקום להעלות קטע "קצרצר", הפעם אעלה טקסט קצת יותר רציני. זה עדין קטע מהספר שאני כותבת, מתוך הפרק על ביפוביה ומונוסקסיזם. זו סקירה שעשיתי על ה-Bisexual Invisibility report (להלן: דו"ח המחיקה הביסקסואלית) ועל למה הוא חשוב בטירוף. היות ובכל מקרה תכננתי לכתוב את הפוסט הזה כבר המון זמן, זו נראית לי הזדמנות מצוינת.

הנתונים, כמובן, הם כולם מחו"ל. לצערנו, לא נעשו מחקרים על הנושאים האלה בארץ – מחקר על ביסקסואליות/ים הוא נדיר בדיוק כמו שהוא נחוץ (שזה המון). למרות זאת, לדעתי אפשר להשליך הרבה מאוד מהנתונים האלה לגבי ביסקסואליות/ים בארץ. הרי זה לא שכאן יש פחות ביפוביה או מונוסקסיזם…

[אזהרה (למען המידה הטובה): הנתונים בדו"ח עלולים לגרום לכן/ם לזעום, לרתוח או לחוות דחפים רצחניים ואלימים שונים, כמו להחטיף מכות לביפוביה ולרסק את המונוסקסיזם לרסיסים]

אחרי שאתן/ם קוראות/ים את זה, אנא נסו לחשוב מדוע למען השם %$^%#@$ כל כך הרבה מאיתנו מדברות/ים רק על סטריאוטיפים ביפובים וסימפטומים רדודים אחרים, במקום להתייחס לבעיות האמיתיות.

דו"ח המחיקה הביסקסואלית

דו"ח המחיקה הביסקסואלית פורסם בינואר 2011 והינו הדו"ח הראשון בנושא ביסקסואליות שנערך במימון גוף ממשלתי בארה"ב. בלי שום ספק, מדובר באחד מהטקסטים החשובים ביותר שאי פעם התפרסמו על ביסקסואליות/ים. לא ניתן לזלזל בחשיבותו, היות וזהו אחד מהטקסטים היחידים שיצאו לאור עד כה, אשר מתייחסים להשפעות החומריות (כלומר, המטריאליות) של ביפוביה ומונוסקסיזם על החיים של א/נשים ביסקסואליות/ים. ובדיוק כמו שהדו"ח הזה הוא חשוב, כך הוא גם מדכא ומרתיח. אספתי כמה מממצאי הדו"ח בתקווה לשפוך מעט אור על התוצאות החומריות האלה. בכך, כוונתי היא לחזק את הטיעון שלי, שמונוסקסיזם הינו מערכת דיכוי נרחבת אשר משפיעה על א/נשים ביסקסואליות/ים בתחומי חיים רבים. המשך קריאת הפוסט "דו"ח המחיקה הביסקסואלית"