על פריווילגיה ועלבון; או: למה סבבה לצחוק על גברים לבנים מונו-סיס-סטרייטים

מדי פעם אנחנו מתבדחות, בקבוצות בפייסבוק או ביננו לבין עצמנו. זה הולך בערך ככה:

“אפשר לרפא הטרוסקסואליות"

“גברים, תמותו"

“מי מאיתנו שאינה לוקה במונוסקסואליות*, יודעת ש…”

“#אשכנזי_בעיני"

בדרך כלל, אם הדברים האלה נאמרים בפורום פומבי, ימצא לו לפחות אחד מבין הקבוצה הרלוונטית שיעלב עד עומקי נשמתו. לפעמים אפילו נמצא נשמות טובות שאינן חולקות את אותה זהות, אבל עדין יגנו בחירוף נפש על הפריווילג הנעלב. ולרוב, במקרים כאלה, תבוא ההאשמה: אתן דכאניות באותה מידה כמו האנשים שאתן יוצאות נגדם.

הפוסט הזה הוא על למה הטיעון הזה שגוי.

הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד כמה המערכת רוצה לרעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש עוד דבר אחד שתוכלו לעשות בשבילי, וזו הדרך בה תספרו את הסיפור.

הסיפור המוזר והעצוב של המצעד שאין לומר את שמו; או: מה קורה כששיח עדיף על מעשים

דיסקליימר: כפי ששמתן/ם לב, אני כותבת אחרי – ולא לפני – התרחשות הצעדה עצמה. זאת משום שלא רציתי לתרום לקלחת הויכוחים האינסופית, וגם מפאת סולידריות, על מנת לא לשים את חברות ארגון מאבק סוציאליסטי על המוקד לפני קיום הצעדה. בין היתר, בגלל זה החלטתי לא להזכיר את שמות הנפשות הפועלות במאב"ס. על הפוסט הזה אפשר להסתכל בתור הפקת לקחים לעתיד (לא רק עבור מאב"ס, אלא עבור הקהילה הפמיניסטית בכללותה). כולי תקווה שהוא יפול על אזנים קשבות.

הרקע לסיפור

ביום שישי האחרון יצאה מכיכר רבין צעדת השרמוטות, אירוע שמטרתו למחות נגד תרבות האונס והאשמת השורדות באלימות המינית שמופנית כלפיהן. צעדת השרמוטות (SlutWalk) היא תנועה עולמית שהתחילה לפני שנתיים בטורונטו, קנדה, לאחר ששוטר שהרצה באחד הקמפוסים בעיר, אמר שאם נשים לא רוצות להאנס, הן צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות. בתגובה, התארגנה צעדה פמיניסטית, שביקשה לנכס חזרה את המונח "slut", ולטעון שלא משנה כיצד אישה מתלבשת, האשמה היא תמיד על האנס, ולעולם לא עליה. התנועה התפשטה ברחבי העולם, כאשר מצעדים כאלה נערכו גם בארה"ב, אירופה, אסיה, ובארץ.

"האישה היא הכושי של העולם", אמרה הצועדת הלבנה.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו, ולמה אצביע בל"ד

דיסקליימר: כשאני כותבת "השמאל הישראלי" בפוסט הזה, כוונתי היא לחלק הארי של תנועת השמאל, כלומר השמאל האשכנזי הסטרייטי. עם זאת, הביקורת רלוונטית לכל חברי/ות תנועות השמאל שחולקים את האידאולוגיה שאני מתארת, ללא קשר הכרחי לזהויותיהן/ם.

על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו

אני לא מכירה עוד מדינה אחרת בעולם שבה עניינה של תנועת השמאל הוא זכויותיה של תנועת השמאל, ועם זאת – כך הוא בארץ. הכוונה היא שלעומת תנועות שמאל בחו"ל, שעניינן הוא סולידריות עם מאבקים של קבוצות מדוכאות, כאן אצלנו, השמאל הוא-הוא הקבוצה המדוכאת שלמענה נאבק השמאל. מאחורי מעטה רטורי דקיק של דיבור על קבוצות שונות (נשים, הומואים ולסביות [אך לא בי וטרנס], עניים [אך לא מזרחים] וכמובן – הפלסטינים), מה שלרוב מתגלה היא דאגתו הלוהטת של השמאל הישראלי לעצמו בלבד, וזאת כאשר הקבוצות והנושאים השונים – ובראשם הכיבוש – משמשים הן כמס שפתיים והן כמסך עשן שמאחוריהן מסתתר הנושא "האמיתי". באופן ספציפי, לאחרונה הולכת ומתגבשת גישה שלפיה השמאל הישראלי הוא קבוצת מיעוט מדוכאת שזקוקה לזכויות ולהגנה.

השמאל כזהות מדוכאת.

כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת

כפי שיודעת כל פעילה מזרחית, כאשר אנו מדברות על יחסי הכוחות בין מזרחים/ים לאשכנזים/ות בארץ, אנחנו נתקלות אוטומטית בשפע תגובות המאשימות אותנו בגזענות נגד אשכנזים – ובצדק! למזרחיות יש את הכח ליצור, לשמר ולשכתב את מערכת הדיכוי הנרחבת שכפופים לה האשכנזים יום וליל, הלא היא הגזענות נגד אשכנזים. על מנת שנוכל להמשיך מלאכתנו נאמנה, הרכבתי כאן רשימה שימושית, בעזרתה נוכל להמשיך את הדיכוי הגזעני נגד אשכנזים בתשעה צעדים פשוטים!

גזענות הפוכה? מהמם! אתה חייב לנסות.

אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות

אתמול בבוקר התעוררתי לעולם של אופוריה ושל עונג. לראשונה בארץ, מחאה אזרחית עברה את גבול "המותר", שמשות בנקים נופצו בהפגנת זעם, ולמרות המעצרים הקשים והאלימות המשטרתית, השמחה וההתרגשות היו בפי כל. "איזה כיף על הבוקר :)" כתבתי לצד תמונה ובה השמשה המנופצת של בנק הפועלים. מאוחר יותר, אני כותבת: "אחחח… עם כל התמונות האלה, קשה להתנתק מפייסבוק ולהתחיל לעבוד… :)". ולא רק אני.

אופוריה של בוקר. השמשה המנופצת של בנק הפועלים.

היום בבוקר כבר התנתקנו מהפייסבוק. העולם של היום בבוקר הוא קשה קצת יותר. עם כל השמחה על המחאה של שבת, היום מותר קצת ללקק את הפצעים. הפוסט הזה הוא רשימה של מחשבות, לאו דווקא קוהרנטיות – קצת על האופוריה, בעיקר על הפצעים.

כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

הערה מנהלתית: תגובות שלא יענו לכללים שבפוסט לא יאושרו

לאחרונה אני מוצאת עצמי מקשרת א/נשים רבות/ים לפוסט הזה מהבלוג המצוין The Angry Black Woman. חשוב לי לתרגם אותו עכשיו כי אני חושבת שחשוב שיהיה חומר כתוב בעברית בנושא בעלות ברית, ואני מתרגמת אותו בעיקר בתגובה ליחסי אשכנזיות-מזרחיות בתנועה הפמיניסטית (למרות שהוא יפה לכל יחסי כוחות אחרים, ולכל תנועה אחרת).

ורק כמה מלים על זה: הפמיניזם בארץ הוא פמיניזם יהודי, אשכנזי וסטרייטי. זה אומר שהשיח מדבר ורלוונטי ספציפית לחייהן של יהודיות אשכנזיות סטרייטיות (מדי פעם עם הבלחות של התייחסות ללסביות, אבל אף פעם לא לביסקסואליות או לטרנסיות, שלא לדבר על ג'נדרקווירז, על נכות, על א-מיניות או על פלסטיניות). המבנה הזה של השיח מן הסתם מדיר את כל מי שלא משתייכות אליו, ובתורו הוא משכתב ומשעתק את יחסי הכח. לי אישית נשבר הלב כל פעם שאני צריכה להסביר לפמיניסטיות אשכנזיות סטרייטיות צעירות למה ואיך בדיוק השיח מדיר, ומה צריך לעשות בנדון. נשבר לי הלב כל פעם שמבקשות ממני סימפתיה, אמפתיה, תמיכה וחמלה כשממש ממש פוגע בהן לשמוע שהן מדירות אותנו ומשעתקות יחסי כח היררכים בתוך התנועה.

למה אף פעם לא מתחשבים באשכנזים?

אז למען מי שלא מבינה – או מי שמבינה אבל לא יודעת בדיוק מה לעשות – הנה כמה כללים פשוטים, למען עולם טוב יותר.

אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי).

אסון לתפארת מדינת ישראל – גזענות ומיליטריזם בסיקור השריפה

טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה – כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.

דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.

האסון כפיגוע

למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומני–פטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.

הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:

"מטובי בנינו"

תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.

האבל הלבן

מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.

הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.

תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.

"הערבים אשמים"

כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.

ומה לא מסקרים? את זה, למשל.

כאילו כל זה לא הספיק לנו

אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.

ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.

מהמם? מהמם.

סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.