על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית
את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.
ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).
תהנו :)
(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).
…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.
במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.
אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.
(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).
במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי. המשך קריאת הפוסט "דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה"
את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).
שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.
שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.
שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)
נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו. המשך קריאת הפוסט "מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא"
אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.
בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.
דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.
הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: המשך קריאת הפוסט "אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית"
לפני שבוע כתבתי מאמר ביקורת ממש מהמם באנגלית על הקליפ הזה. הוא היה אמור להתפרסם בבלוג Raspberry Mousse, אבל אני חושדת שהעורכת חשבה שהוא ביקורתי מדי – היא משכה אותי שבוע ואז החליטה לא לפרסם. אז הקמתי בלוג חדש באנגלית ושמתי אותו שם. מוזמנות/ים לקרוא :)
http://radicalbi.wordpress.com/2010/11/24/how-does-it-get-better/
ראשית כל, עלי להתנצל בפני קהל קוראותי וקוראי על החוסר המשווע בפוסטים בשבוע שעבר. אפעס, הייתי חולה במיטה משך כל שבוע שעבר, ולא עלה בידי (או בראשי, או בבטני) לעלות למחשב ולכתוב פוסט.
היו בראשי שלוש מחשבות רנדומליות השבוע שחשבתי להעלות לבלוג בתור פוסט אחד עם שלושה נושאים, אבל שכחתי שתיים מהן. אז הנה מחשבה רנדומלית אחת:
ישנם מחקרים שמראים שנשים (כלומר, בנות חווה שמדברות בלשון נקבה) משתמשות בלשון זכר ("האתה הכללי") כאשר הן מדברות על עצמן. זה כולל מקרים שבהם רק נשים נוכחות בשיחה (או בכלל), וגם כאשר הן מדברות על חוויות שהן יחודיות לנשים. למשל, דוגמה שזכורה לי משיעור (מבוא לפילוסופיה פמיניסטית) באוניברסיטה: "לידה זו חוויה קשה, אבל אז אתה שוכח". מקרה נוסף, בשיעור אחר, היה גם הוא קשור ללידה, והכיל את צמד המילים "כשאתה יולד". נשים מדברים כך גם על מחזור, על הנקה, על סקס, ובכלל, על החיים שלהם. מנסיוני, אפילו מרצים נשים בכיתות שבהן יש רק נשים ממשיכים לדבר לכיתה בלשון זכר רבים*. עצוב, עצוב.
* ואם שני המשפטים האחרונים לא עשו לכן טיק בעין, אז יתכן מאוד שיש פה בעיה…
ואתמול שמתי לב לדבר דומה: שגם כאשר אני יושבת בקבוצות שבהן כל הא/נשים הן ביסקסואליות או פאנסקסואלים, בבית שלי בין חברות/ים, באירועים ביסקסואלים/פאנסקסואלים או בכל הקשר אחר – בי ופאן ממשיכות לדבר על עצמן דרך שפה הומולסבית וטרנסית. אם נספור את כמות הפעמים שבהן נאמרות המילים "הומו", "לסבית", ביסקסואלית/פאנסקסואל", "טרנס" ו"קוויר" (על נגזרותיהן) בשיחות שמתקיימות בין ביסקסואליות ופאנסקסואלים לבין עצמן, נדמה לי שנגלה תופעה דומה לזו של נשים אשר מדברות על עצמן בלשון זכר. כלומר, בי ופאן (שמזדהות כך) יתארו את עצמן ואת חוויותיהן בתור הומו-לסבי-טרנס-קוויריות, גם כאשר מדובר בסביבה שהיא לחלוטין ביסקסואלית/פאנסקסואלית, וכאשר הדוברות מתייחסות לחוויות יחודיות שלהן בתור בי ופאן.
המסקנה? ביסקסואליות, דברו ביסקסואלית!
הפוסט המובטח על פוליטיקה ביסקסואלית ופמיניזם ביסקסואלי – בקרוב.
שחור-סגול 