על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009

הפוסט הזה בפייסבוק

ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.

לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.

2009
המאבטח (משמאל), אני (באמצע), ופעיל.ה מהקבוצה שלנו (מימין). צלם: אורן זיו, אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009"

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

המשך קריאת הפוסט "לא לשוויון, לא לנישואים"

אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

היום מתחיל כנס זהירות מהמרווח בירושלים, כנס "להטבאק"י" בן שלושה ימים, אשר בניגוד לשמו המבטיח, אינו כולל השנה אף לא הרצאה אחת בנושא ביסקסואליות (וגם לא בנושא א-מיניות, אגב, לענין ה-א' בראשי התיבות).

לכבוד הכנס – לא רק הוא, אלא גם רבים אחרים (סקס אחר, מגדר בשטח, כנס חוש"ן לכבוד יום הבנ"ה, סדרת מפגשי "עיצוב מדיניות פמיניסטית", מצעדי הגאווה השונים, וכו' וכו') – החלטתי לכתוב אשכול תירוצים חגיגי: רשימת "סיבות נפוצות" שבגללן, אפעס, ביסקסואליות/ים לעולם אינן/ם מגיעות/ים אל הבמה. קרדיט לבלוגרית נעמה כרמי על הפוסט ילקוט התירוצים, ששימש השראה לרשימה שלי. המשך קריאת הפוסט "אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות"

הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי. המשך קריאת הפוסט "הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי"

מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו. המשך קריאת הפוסט "מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא"

אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: המשך קריאת הפוסט "אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית"

דו"ח המחיקה הביסקסואלית

(…שהוא, טכנית, גם קצרצר מס' 4)

אוקיי, אני יודעת שכבר די הרבה זמן לא כתבתי פוסט "אמיתי". אז החלטתי שבמקום להעלות קטע "קצרצר", הפעם אעלה טקסט קצת יותר רציני. זה עדין קטע מהספר שאני כותבת, מתוך הפרק על ביפוביה ומונוסקסיזם. זו סקירה שעשיתי על ה-Bisexual Invisibility report (להלן: דו"ח המחיקה הביסקסואלית) ועל למה הוא חשוב בטירוף. היות ובכל מקרה תכננתי לכתוב את הפוסט הזה כבר המון זמן, זו נראית לי הזדמנות מצוינת.

הנתונים, כמובן, הם כולם מחו"ל. לצערנו, לא נעשו מחקרים על הנושאים האלה בארץ – מחקר על ביסקסואליות/ים הוא נדיר בדיוק כמו שהוא נחוץ (שזה המון). למרות זאת, לדעתי אפשר להשליך הרבה מאוד מהנתונים האלה לגבי ביסקסואליות/ים בארץ. הרי זה לא שכאן יש פחות ביפוביה או מונוסקסיזם…

[אזהרה (למען המידה הטובה): הנתונים בדו"ח עלולים לגרום לכן/ם לזעום, לרתוח או לחוות דחפים רצחניים ואלימים שונים, כמו להחטיף מכות לביפוביה ולרסק את המונוסקסיזם לרסיסים]

אחרי שאתן/ם קוראות/ים את זה, אנא נסו לחשוב מדוע למען השם %$^%#@$ כל כך הרבה מאיתנו מדברות/ים רק על סטריאוטיפים ביפובים וסימפטומים רדודים אחרים, במקום להתייחס לבעיות האמיתיות.

דו"ח המחיקה הביסקסואלית

דו"ח המחיקה הביסקסואלית פורסם בינואר 2011 והינו הדו"ח הראשון בנושא ביסקסואליות שנערך במימון גוף ממשלתי בארה"ב. בלי שום ספק, מדובר באחד מהטקסטים החשובים ביותר שאי פעם התפרסמו על ביסקסואליות/ים. לא ניתן לזלזל בחשיבותו, היות וזהו אחד מהטקסטים היחידים שיצאו לאור עד כה, אשר מתייחסים להשפעות החומריות (כלומר, המטריאליות) של ביפוביה ומונוסקסיזם על החיים של א/נשים ביסקסואליות/ים. ובדיוק כמו שהדו"ח הזה הוא חשוב, כך הוא גם מדכא ומרתיח. אספתי כמה מממצאי הדו"ח בתקווה לשפוך מעט אור על התוצאות החומריות האלה. בכך, כוונתי היא לחזק את הטיעון שלי, שמונוסקסיזם הינו מערכת דיכוי נרחבת אשר משפיעה על א/נשים ביסקסואליות/ים בתחומי חיים רבים. המשך קריאת הפוסט "דו"ח המחיקה הביסקסואלית"

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: המשך קריאת הפוסט "קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה"

עוד על ההבדל בין בי לפאן

 זהו פוסט למתקדמות/ים. להסבר מלא יותר, מוזמנות/ים לקרוא פה (בעברית) ופה (באנגלית – מומלץ).

מעט מאוד פעמים אני כותבת משהו על פאנסקסואליות. בתגובות שלי לשיח על ההבדלים בין בי לפאן, אני בדרך כלל מקפידה לדבר רק על ביסקסואליות. יש לזה סיבה: שאני לא רוצה, ולא אוהבת לרדת על פאנסקסואליות כזהות. לדעתי היא זהות מגניבה שיכולה לשמש אותנו למטרות פוליטיות מהממות. באופן כללי, אני לא מאמינה בלרדת על זהויות של אחרות/ים – זה כלל וכלל לא מהמם.

ועם זאת (ואולי בגלל זאת), היום אני מרשה לעצמי להזכיר כמה מילים – לא על פאנסקסואליות כפשוטה, אלא על פוליטיקה פאנסקסואלית. אני רוצה להדגיש את ההבדל הזה: הפוליטיקה הפאנסקסואלית היא דבר נפרד מזהות פאנסקסואלית (למרות שכמובן הן קשורות). לא כולן/ם מזדהות כפאן מאותן סיבות ובאותה צורה – ועם זאת, יש שיח דומיננטי בנושא. אני רוצה גם להזכיר שפעם גם אני הזדהיתי כפאן, והפסקתי לא בגלל שהפסקתי לאהוב את המילה, אלא בגלל שנמאס לי מהפוליטיקה. אני כותבת וחושבת הרבה מאוד על הנושא, אז רציתי לחלוק תובנות חדשות שלי בענין. המשך קריאת הפוסט "עוד על ההבדל בין בי לפאן"