את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.
אז בשביל זה יש בלוגים:
במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.
אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.
והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).
אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.
שחור-סגול 