על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית
אלו המספרים, לפי דו"ח מאוד נרחב שנערך על ידי מכון וויליאמס בארה"ב. את הדו"ח המקורי ניתן לקרוא כאן.
בעיני, החלק החשוב ביותר בסטטיסטיקה הזאת, הוא מן הסתם החלק הביסקסואלי, היות ואחת הטענות הכי נפוצות נגדנו היא שאנחנו מיעוט כה קטן (בקהילה, ובכלל). אז בפעם הבאה שיגידו לכן/ם את זה, בבקשה תפנו אותן/ם לפה.
את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).
שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.
שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.
שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)
נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו. המשך קריאת הפוסט "מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא"
את הפוסט הקודם, סיימתי עם האמרה שיש פוליטיקה ויש זהות שהיא ביסקסואלית באופן יחודי, ושאנחנו צריכות להתחיל לדבר אותה. בפוסט הזה אני רוצה לתאר כמה מהאלמנטים הפוליטיים שקופצים לי לראש כשאני חושבת על ביסקסואליות. אצלי האלמנטים האלה קשורים לאנרכיזם, כי אני אנרכיסטית. אצלכן/ם זה יכול להיות אחרת.
* חשוב להבהיר מראש שבפוסט הזה אני לא מדברת על זהות ביסקסואלית אינדיווידואלית, או על איך שביסקסואליות/ים מתנהגות או חיות את חייהן, אלא על פוליטיקה שעולה מהמשמעויות של ביסקסואליות בתרבות (למי שמדברת אקדמית שוטפת: אפיסטמולוגיה).
ביסקסואליות היא גורם מאיים בחברה המערבית – את זה אנחנו יודעות כי היא מדוכאת ומוכחשת על כל צעד ושעל. בעיני הכח הפוליטי והאנרכיסטי של ביסקסואליות הוא האיום שהיא מהווה. ביסקסואליות משקפת בעיני החברה חזיונות אימים של חופש מגדרי, שחרור מיני, עצמאות מינית של נשים (ובכלל) וביטול היררכיות חברתיות מסוגים שונים. הרבה סטריאוטיפים יש על ביסקסואליות: כולם משקפים אלמנטים שונים של חרדה חברתית מפני הפוטנציאל החתרני של ביסקסואליות.
סטריאוטיפים רבים וטובים מדברים על ביסקסואליות כמי שאינן יכולות לבחור, חסרות הבחנה, יושבות על הגדר, לא בוחרות צד, וכן הלאה. כלומר: חופש מוחלט. מי שאינה בוחרת היא מי שנתונות בפניה כל האופציות. מי שיושבת על הגדר, יכולה לקחת מכל צד שהוא. כלומר: הגדר היא המקום שממנו אפשר למוטט את ההפרדה ואת ההיררכיה. חברה אשר בה קיים חופש מיני ומגדרי מחייבת פירוק של כל המבנים החברתיים אשר מצריכים קטגוריזציה, הפרדה ויחסי כוחות בין קבוצות שונות בחברה. בחברה אשר בה הפרדה ויחסי כוחות הן מרכזיות כל כך לקיומה, לא פלא שחופש מהפרדה כזו הוא רעיון מאיים. אותו כלל יפה לכל סוג של היררכיה בחברה: מין, מגדר, נטיה מינית, גזע, לאום, מוצא, גיל, מעמד, ועוד כהנה וכהנה. בעיקר ככל שזה נוגע לגברים, נשים, מגדרים שונים ונטיות מיניות שונות, ביסקסואליות מפרקת את החוקים משום שהיא אינה פועלת לפי ההפרדות האלה.
בכל מקום שבו נמצאת בינאריה, נמצאת גם הביסקסואליות, מתחתיה, מעליה ובצדדיה. בכל מקום שבו מנסות לפרק את הבינאריה, הפירוק הזה הוא ביסקסואלי. ביסקסואליות היא כל מה שזז. לכן ביסקסואליות היא גם אנרכיסטית מטבעה. היא מהפכנית ומשנת עולמות משום שהיא אינה נשמעת לחוקים, אלא חותרת תחתיהם.
מקרה בוחן יפה לפוטנציאל המין-מגדר-נטיה החתרני של ביסקסואליות מופיע במאמר שקראתי לאחרונה ב-Journal of Bisexuality, מאת אפריל קאליס. קאליס, אישה חכמה, כותבת על ג'ודית באטלר ומביאה דוגמאות ביסקסואליות לתיאוריה שלה. לפי באטלר, החברה מסדרת אותנו לפי רצף של מין, מגדר ונטיה מינית. מי שנולד זכר, למשל, מצופה מן החברה להיות גבר, ומי שהוא זכר-גבר, מצופה להיות גם הטרוסקסואל (כלומר, להמשך לנשים). כל פגיעה במרכיבים האלה (למשל, אם הוא לא זכר אלא אינטרסקס, או היא לא גבר אלא טרנסית, או אם הוא לא הטרוסקסואל, אלא הומו) מערערת את הרצף כולו ומפחידה את החברה בצורות שכולנו יודעות עליהן, ועל כן החברה מבקשת להכחיש אותן. באטלר עצמה מתעלמת באלגנטיות מביסקסואליות, אבל קאליס משלימה לה:
על פי באטלר, החברה הלסבופובית, קוראת לסביות בתור מי שהן "בעצם גברים", ועל כן מכחישה את קיומן לטובת דחיקה שלהן לצד ההטרוסקסואלי. הנטיה המינית של הלסביות מפריעה לאותו רצף, ולכן החברה חוזרת "ומתקנת" אותן: מי שנמשכ/ת לנשים=גבר הטרוסקסואל (וכנ"ל לגבי הומואים שנחשבים למי שהם "בעצם נשים", וגם לגבי טרנסיות, שנחשבות לגילום של אותה נשיות הטרוסקסואלית אשר ההומואים "מסתירים"). אך מי יוכל ומי תדע לקרוא את הביסקסואלית? כאשר הביסקסואלית נמצאת עם מגדר שונה משלה, אפשר לקרוא אותה כהטרוסקסואלית, ולכאורה, הסדר יושב על כנו בשלום. אך כאשר היא נמצאת עם מגדר דומה, היא פוגעת ברציפות: מהי עכשיו? לסבית? כלומר, "בעצם גבר"? אבל רגע, היא גם נמשכת לגברים. אז אולי היא כן אישה? ומה עם מגדרים אחרים, שאינם גבר או אישה? עם ובלי קשר למשיכה – דומה שהביסקסואליות יוצרת סוגים חדשים של קיום והפרעה לרצף. היא לא מתיישבת באף אחד מהרצפים שהחברה ארגנה בשבילה, והיא גם מסרבת לקבע אותם – ואת עצמה – בשום מקום אחיד.
כלומר, ביסקסואליות חותרת לא רק תחת רצף המין-מגדר-נטיה, אלא גם על עצם הקביעות והרציפות של הסדר הזה. לכן לא מפתיע שביסקסואליות נחשבת גם לסמן של שינוי – חוסר קביעות, חוסר נאמנות, חוסר החלטיות – כל אלה מצביעים על חרדה של החברה מפני שינוי – שינוי אשר מקושר גם לשבירת ההיררכיות שלמעלה. ביסקסואליות היא פורצת-סדר, פורקת עול. ביסקסואליות, כרעיון, אינה נמצאת רק במקום אחד, אלא בכל המקומות בבת אחת: היא אינה נשארת במקום, היא גמישה, משתנה בזמן, במרחב, בצורה, בעוצמה. כספיתית, החברה לא מסוגלת לתפוס אותה.
רעיון השינוי עומד בסתירה ברורה לרעיון הסדר שעליו מבוססת החברה ההטרופטריארכלית. הזליגה בין קטגוריות וצורות קיום שונות שמציעה הביסקסואליות גם היא אנרכיסטית, משום שהיא לא רק מפרה את ההיררכיות (כמו שכתבתי קודם), אלא מפרה את עקרון הסדר ההטרופטריארכלי ומשנה את הכללים שלו.
יש עוד המון לכתוב, אבל כהרגלי, כתבתי יותר מדי (ופחות מדי). ונגמר לי הזמן.
בפוסט הבא: על ביסקסואליות ופמיניזם, ועל המסורת הפוליטית של התנועה הביסקסואלית.
שחור-סגול 