על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

Featured image
קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

מבוא לטרנסג'נדריות: כל מה שרצית לדעת על מגדר ומעולם לא חשבת שאפשר

(פוסט שגם הוא תרגום מתוך הספר שלי. לקטעים נוספים אפשר ללחוץ כאן. הסיבה שאני מתרגמת את הטקסט שלי ולא את הפוסט המקורי של באואר היא שהפוסט שלו מאוד ארוך, ורציתי להקל על קוראותי.)

בפוסט Not Your Mom’s Trans 101, הבלוגר האמריקאי אשר באואר נותן הסבר בסיסי של זהויות טרנסג'נדריות, ותיאוריה טרנסג'נדרית של מגדר – אבל כזאת שבאה מנקודת מוצא שונה מהרוב. המטרה בפוסט, הוא כותב, היא "לפתור את בעיית ההסברה וההגדרה של מהי טרנסג'נדריות מבלי להשתמש בשפה סיסקסיסטית" [הסבר בהמשך על מה זה סיסקסיזם], כמו שקורה בדרך כלל. הוא כותב: "אני לא כאן כדי לגרום לסיסג'נדרים להרגיש בנוח, או לאשרר את התפישה העצמית שלהם כמרכז היקום המגדרי. למעשה, אני ממש סבבה עם ההפך".

transgender המשך קריאת הפוסט "מבוא לטרנסג'נדריות: כל מה שרצית לדעת על מגדר ומעולם לא חשבת שאפשר"

אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות: המשך קריאת הפוסט "אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית"