הצד שלהן – מאמר ישן מגוגיי

[אזהרת טריגר: הפוסט מכיל תיאורים של אלימות פיזית]

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה מתאר את פעולת המחאה הישירה שלנו במצעד הגאווה הירושלמי בקיץ 2009. פורסם במקור ב-9.7.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (הגרסה הזו מכילה רק את הטקטסים שלי ושל לילך).

פוסט נוסף שלי בנושא: לשנה הבאה בי-רושלים.

הצד שלהן

צלם: אורן זיו

שירי

במצעד הגאווה בירושלים עברתי חוויה טראומטית, שעם השלכותיה אני מתמודדת עד עכשיו, ואני בטוחה שזה לא יגמר בקרוב. אני חושבת ששיא ההתרחשויות היה ברגע שהמאבטח ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה. אני זוכרת את עצמי, נאחזת במעקה, בנסיון לא ליפול. בפעם האחרונה שנפלתי במדרגות (בגיל 11), שברתי את הגולגולת. ואז – אני על הדשא, והמאבטח מתחיל להכות אותי.

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.

בושת הגאווה – פנזין על התנגדות לקראת מצעד הגאווה

לכבוד בואו הקרב והולך של מצעד הגאווה, תרגמתי מאמר על קבוצת "Gay Shame" בסן פרנסיסקו, בתקווה שישמש לנו קצת השראה ויעזור לנו עם רעיונות לפעולות רדיקליות/אלטרנטיביות/ביקורתיות לקראת מצעד הגאווה של העיריה ביוני.

מתוך ההקדמה:
"המאמר שבחוברת זו מספר את סיפורה של בושת הגאווה משנת 1998 ועד 2004 (בעיקר בסן פרנסיסקו) ומפרט את פעולותיה השונות. הוא גם מכיל ניתוחים מבריקים של הקשר בין התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לבין גורמים שמרניים וממסדיים כמ…ו קפיטליזם, מיליטריזם, מעמדיות, גזענות ופוליטיקה ימנית, בעיקר בתור הספרה העירונית – הרבה מהם רלוונטים באופן מפתיע גם לתל אביב (תחשבו על חולדאי בהקשר לגאווין ניוסום, ואם לא השתכנעתן אז דברו איתי). המאמר מדגים שיטות פעולה קוויריות רדיקליות להתנגדות פנים-קהילתית ותוך-עירונית. הוא גם מספר על האלימות, המעצרים וההשתקה שסבלה מהם הקבוצה, לעתים קרובות תוך השתתפות פעילה של גורמים "להט"בים" (=ההה"הים) כמו המרכז הגאה של סן פרנסיסקו וועדת הארגון של מצעד הגאווה (נשמע מוכר למישהי?)."

הנה קישור לעותק אלקטרוני.

בימים הקרובים גם יהיו עותקים ברוגטקה, סלון מזל ובבית הפתוח בירושלים. אני חושבת לשים כמה גם בקואלה (בית קואליצית נשים לשלום), ויהיו כמה גליונות אצל שוקי הרזה. אני עובדת גם על הפצה לירושלים וב"ש. אם מישהי/ו רוצה לקחת ממני כמה גליונות ולהפיץ איפה-שלא-יהיה, אשמח אם תשרשרו לי.

אם בא לכן/ם להתווכח על נחיצות מצעד הגאווה, אנא לכו למקום אחר. תגובות שישללו את הצורך במצעד גאווה ימחקו.

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק ראשון – ביפוביה וטרנספוביה

לפני ימים מספר, התפרסמה לה עצומה חדשה, הקוראת ליניב ויצמן להדיח את גל אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון איגי (ארגון נוער גאה), על רקע האאוטינג שעשה לאחד מאמני הקהילה שבארון. חברות וחברי קהילה מיהרו לחתום עליה, בהצטרפות המונית ומעוררת הערכה – או שמא?

אני לא חתמתי על העצומה, ואני רוצה להסביר למה. אני אסביר אותה בכמה פוסטים נפרדים, אחרת יהיה לי פוסט אחד באורך הגלות.

** חברות הפנו את תשומת ליבי לעובדה שיש כאן חשיפה לתביעת דיבה. על כן, הנחתי כוכביות במקומות שונים בפוסט. אנא הניחו שמשמעה של כוכבית ("*") להלן הינו: לכאורה.

נתחיל

העצומה מתייחסת להתנהגות בעייתית של אדם בעייתי. בעצומה כתבו הפעילות/ים:

לגיטימציה להוצאה כפויה מהארון, שאינה באה בהלימה עם רצונו וצרכיו של אדם היא קרקע פוריה לניצול בני הנוער ולפגיעות נוספות בהם. לא יתכן שארגון הנוער הגאה יתן במה ויד לאדם אשר מתנהג באופן אלים וכוחני כלפי אנשים באשר הם אנשים וכנגד כל תפיסה טיפולית ומקצועית ביחס לגיבוש בריא ונכון של זהות מינית או מגדר של בני נוער [ההדגשה שלי].

איש לא יחלוק על כך שאוחובסקי אכן מתנהג באופנים בעייתיים. אך מה? אפעס, האאוטינג הזה הוא לא המעשה האלים או הכוחני הראשון או היחיד שעשה השנה. קרה המקרה, ואוחובסקי עשה לו שנה פוריה להתבטאויות ביפוביות וטרנספוביות שונות (כמו גם לסבופוביות, וסקסיסטיות באופן כללי).

המקרה הראשון – ביפוביה בעצרת

הסאגה מתחילה בדיוק לפני שנה, בעצרת של יום שבת אחרי הרצח. על רקע סיפור האאוטינג של שנה שעברה (אשר גם אותו הוביל אוחובסקי), קרה עוד מקרה קטן וצדדי: בפעם הראשונה בהיסטוריה של קהילת הבלט"ה בישראל, הוזמנו נציגות מהקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית לדבר על הבמה. הראשונה היתה ליהי רוטשילד (שקיבלה דקה להגיד את דבריה), בעצרת יום ראשון שאחרי הרצח, והשניה היתה דנה ג. פלג, בעצרת של יום שבת (שקיבלה 30 שניות). ושלא יהיו טעויות: הדקה וחצי הזאת עלתה לנו, הפעילות הביסקסואליות (והחברות/ים הלסביות והטרנסים שעזרו), בדם, יזע ודמעות רבות. עד היום, השבוע של הרצח זכור לי לא רק כשבוע של כאב, אבל וזעזוע עמוק, אלא גם כשבוע של מאבק, השתקה ואלימות פנים קהילתית.

בעצרת של שבת שאחרי הרצח, דנה חרגה במעט משלושים השניות שניתנו לה (רחמנא ליצלן!). מה עשה אוחובסקי? קטע אותה, ואחר כך נזף בה.

מינורי? מינורי. הנה המקרה הבא.

יום הבנ"ה

ב-17 למאי התקיים פאנל באוניברסיטה העברית בירושלים לכבוד יום הבנ"ה, אותו ארגן העשירון האחר ביחד עם הבית הפתוח. נושא הפאנל היה להט"בופוביה במדיה, ובין היתר דיברו בו גם ליהי רוטשילד (על ביפוביה בתקשורת) וגל אוחובסקי (על הומופוביה). בפאנל נכח גם תום וינטר, שהיה בין מארגני האירוע. במייל שהעביר תום לרשימות התפוצה הקוויריות (ושהפך במהרה לשרשור-פלצת של מעל 80 הודעות), תום כתב:

שלום.
כרגע חזרתי מהפאנל בנושא להט"בופוביה ויצוג של הקהילה בתקשורת, שנערך באוניברסיטה העברית בהשתתפות ירון פרוסט, ליהי רוטשילד וגל אוחובסקי.

קשה לי לתאר את מידת הזעזוע שלי מהתנהלותו* של אוחובסקי לאורך הדיון. לא די בזאת שהוא היה מתנשא, מזלזל וגס-רוח, אלא שהוא הגדיל לעשות והתבטא באופן ביפובי וטרנספובי במובהק, תוך שהוא טוען כי הנראות התקשורתית של הומואים בטלוויזיה חשובה יותר מהמאבקים שמנהלת כל הקהילה מחוץ לטווח המצלמה. הוא זילזל במפגין בליהי וניסה להציגה כהזויה ונטולת קשר למציאות- ואם לא די בכך, זילזל גם בי כשהטיל ספק בזהותי כגבר, תוך שהוא מציין כי עלי "להגיד תודה על שהוא מדבר אלי בלשון זכר".
באמת תודה, מר אוחובסקי.

לאחר מכן שלחה ליהי רוטשילד פירוט לרשימות התפוצה. הנה כמה מהדברים שעשה אוחובסקי* באותו ערב:

• קטע* את ליהי מספר פעמים במהלך דבריה ושאל אם זה עוד ארוך, למרות שלא הוא הנחה את הפאנל והיא לא חרגה מהזמן שהוקצב לה.
• שאל* את ליהי אם העובדה שהוא, כדבריו, "אכל כוס בגיל 19" מגדירה אותו כביסקסואל, וכשענתה לו שלא תפקידה להגדיר אותו, אמר* שבגלל שהיא מתקשה כל כך להגדיר, היא היתה צריכה הרצאה שלמה.
• מאוחר יותר הוא גם אמר* שביסקסואליות היא רק שלב.
• פנה* לתום מספר פעמים בלשון נקבה, ולאחר ש"התרצה" והחל לפנות אליו בלשון זכר, טרח לציין שתום צריך להודות לו.
• טען* שכל קהילות הבלט"ה צריכות להודות לגברים ההומואים על ההישגים שהושגו עבורם. כשליהי הזכירה בפניו מקרים של ביפוביה, הוא טען* שהיא משקרת. כשהיא הזכירה בפניו את האפליה שנתקלה בה קבוצת הפמיות וקבוצת הבדס"מ במרכז הגאה בתל אביב, הוא אמר* שזו בעיה שלהן.

במייל שהעבירה, ליהי כותבת:

יש להדגיש שלאורך כל הפאנל הוא* לעג לי, זלזל בי, ניסח את תפיסת העולם שלי בלי לחכות לאישור ממני, וכו' אבל בשלב הזה אני רציתי לסיים את הפאנל, כי חשבתי שגבול מסוים שהייתי צריכה להציב הרבה קודם לכן נחצה. הסכמתי להמשיך לבקשתה של נועם שהנחתה אותו.

אגב, מענין לציין שבמסגרת אותו שרשור-פלצת של 80 הודעות, נושא הדיון העיקרי היה דווקא הטרנספוביה ולא הביפוביה, שזכתה לאזכורים אגביים בלבד. למצער, השרשור התסיים כאשר ביקשתי להצביע על עובדה זו – ואז בכלל התחיל כנס סקס אחר והשרשור מת מוות (לא) טבעי (כי לשם כולן/ם הלכו).

סוף הסאגה? לא ולא

בגליון מיוחד לכבוד חודש הגאווה שהוציא מגזין "העיר בורוד", ובו 50 האנשים "המשפיעים של הקהילה", נבחר גל אוחובסקי לאדם המשפיע ביותר (מענין לציין אגב, שברשימה לא היתה אף ביסקסואלית/פאנסקסואל מחוץ לארון, ורק שתי טרנסיות). הכבוד זיכה את אוחובסקי בכתבה בת שני עמודים של שבחים ותפארות. והנה אחת הפסקאות:

לפני כשבועיים הוזמן להרצות בפני פורום מצומצם של בי-סקסואליות [השגיאה במקור] בבית הפתוח בירושלים. הוא הסכים מיד, ופינה לצורך כך את כל אחר הצהרים. הנוכחות באירוע ירדו עליו חזק, טענו שאין לו ולהן דבר במשותף ומחו על כך שניכס לעצמו את עמדת מנהיג הקהילה. אוחובסקי חזר משם שפוף ומלא עלבון. גם הפרסונה הטלוויזיונית הנוקשה שלו עלולה להטעות.

אה. אז כנראה שטעיתי בתיאור הקודם (*לכאורה, כן?). לא משנה, נמשיך הלאה.

עוד אחת לסיום

ב-11 ליוני, יום מצעד הגאווה בתל אביב, עלתה דנה ג. פלג לנאום כנציגת הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית. ברגע שהגיעה, הודיע לה יניב ויצמן (מארגן המצעד מטעם עירית תל אביב) שיש לה רק שתי דקות לדבר, למרות שמראש סוכם איתה על 4-5 דקות. אחרי ויכוח קצר עם מפיקת הבמה, הסכימה המפיקה לתת לדנה את ארבע הדקות שהוקצבו לה במקור. לפני שעלתה לנאום, היא גם ביקשה שאוחובסקי, אשר הנחה את הבמה, לא יקטע את דבריה כמו שעשה בעצרת שאחרי הרצח.

אבל למי אכפת ממה שהיא ביקשה? כולה פעילה ביסקסואלית (פעילה בקהילה מזה 15 שנה, פעילה מרכזית בקל"ף וכותבת הטור הלסבי הראשון בארץ במסגרת מגזין "את"). אוחובסקי קטע אותה באמצע וקרא לה לקצר. במייל שהעבירה לרשימת התפוצה הביסקסואלית/פאנסקסואלית, דנה כותבת:

סיימתי, מחאו לי כפיים, ואחרי מה: מוזיקה. סתם מוזיקת אומצה-אומצה. כלום. בשביל זה אוחובסקי קטע אותי, בשביל זה התווכחו איתי על הזמן. מימי, בת זוגי, שהיתה בקהל אמרה לי מייד כשירדתי, "מי זה? הוא עשה פרצופים ודיבר כל הזמן שאת דיברת".

דנה כבר לא תהיה מוכנה לדבר באירועים שגל אוחובסקי מנחה.

חזרה לעצומה

אך אויה! העצומה אומרת שאוחובסקי הוא אדם שמתנהג באופן אלים וכוחני. אז להיכן נעלמה ההתייחסות לביפוביה ולטרנספוביה החוזרות ונשנות שלו, תמהני?

התשובה, על כל זאת ועוד, בפרק הבא…

הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.