מה ביסקסואליות אומרת על טיפולי המרה?

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. שעצם ההכרה בביסיות נותנת כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר – הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני. להזכיר לנו את האפשרות להתנגד להטרוסקסואליות ולסיסג'נדריות הכפויה, ולהוכיח בעצם הקיום שלנו שחיים קווירים הם טובים וראויים.]

החברה ההגמונית חושבת על בי, פאן ופולי כמי שיכולות לבחור עם איזה מגדר להיות. ובמקרים כמו טיפולי המרה, והתנגדות לטיפולי המרה, עולה השאלה – איך משתלבת ביסקסואליות בתוך השיח הזה?

העמדה הלהט"בופובית לגבי טיפולי המרה מבוססת על הטענה שאפשר וצריך לשנות את המיניות. שטיפולי המרה הם יעילים, ושניתן לבחור האם להיות להט"ב. בהתאם לכך, העמדה הלהט"בית ההגמונית מבוססת על העמדה ש"ככה נולדנו" ושמיניות לא יכולה להשתנות. שטיפולי המרה אינם יעילים, אינם אפשריים ולכן אינם רצויים.*

אל מול זה, נראה כאילו עצם הקיום של ביסקסואליוּת, בפני עצמו תורם ללגיטימיות של טיפולי המרה. כלומר, אם נתעקש על האופציה של משיכה בי פאן ופולי, עצם ההכרה בה רק תיתן עוד כוח למי שרוצים "לתקן" אותנו. מאידך גיסא, אותו רעיון יכול גם לגרום לנו לתגובה אוטומטית בסגנון "אנחנו לא בוחרים להיות ביסים.ות", טיעון שנגזר מהטיעון ההגמוני – "נולדנו כך, לא יכולנו לשלוט בזה, אם היינו יכולים לבחור, ברור שהיינו בוחרות.ים להיות הטרו–סיס".

אבל ביסקסואליות יכולה גם לקחת אותנו לכיוון אחר – הכח שלה לאיים, לפרק, ולחתור נגד מבנה המיניות ההגמוני, על עצם החלוקה וההירכיה החברתית שמתבססת על ההפרדה בין הטרוסקסואליות להומוסקסואליות, ובין סיסג'נדריוּת לטרנסג'נדריוּת.

תמונה: שירי אייזנר

על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009

הפוסט הזה בפייסבוק

ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.

לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.

המאבטח (משמאל), אני (באמצע), ופעיל.ה מהקבוצה שלנו (מימין). צלם: אורן זיו, אקטיבסטילס

שחור סגול – עמוד חדש בפייסבוק

אני שמחה לבשר שחזרתי לכתוב פוליטיקה. הקמתי עמוד בפייסבוק כדי שיהיה המשך לבלוג הזה. ועם זאת, אני מעלה את הפוסטים גם לפה, כדי שיהיו במקום שניתן לחיפוש ומציאה, וגם למקרה שחלילה פייסבוק יחליט למחוק לי את העמוד או תכנים מתוכו. הפוסט שלמטה הוא הפוסט מהראשון בעמוד. מעכשיו כל הפוסטים יופיעו גם בפייסבוק וגם פה.

הפוסט הזה בפייסבוק

מה זה שחור סגול? מה אני עושה פה ומה יהיה בעמוד?

שחור סגול היה בלוג ביסקסואלי, פמיניסטי, רדיקלי והצטלבותי בוורדפרס, שפעל בין 2010 ל-2015. הוא עסק במגוון נושאי פוליטיקה ואקטיביזם, ועם השנים גם זכה לפופולריות והצלחה. באופן ספציפי, במשך הרבה שנים הבלוג היווה עבורי פלטפורמה להפצת מידע על ביסקסואליות, על המאבק הביסי מנקודת מבט רדיקלית והצטלבותית, על הדיכוי שלנו ועל שלל הדרכים שבהן אנחנו יכולות לייצר התנגדות ושחרור.

לפני כמה שנים נשרפתי, בעקבות הרבה מאוד אירועים והתנגשויות בסצינה האקטיביסטית, וגם הרבה מאוד בקלאש, הרבה פגיעות, והרבה כאב. אבל גם כי נוצר מצב בעייתי בקהילה הביסית – בגלל שהחזקתי בכמות לא פרופורציונלית של כח, גם היה משקל בלתי פרופורציונלי לדברים שאמרתי ועשיתי (ולכן גם בקלאש בלתי פרופורציונלי), וגם לא היה מקום לצמיחה של מנהיגות אחרות בקהילה. פרשתי מהאקטיביזם הביסי בשנת 2014, ומאז צמצמתי יותר ויותר את הנוכחות שלי בכל הרמות – האקטיביסטית, האינטרנטית, הפייסבוקית, והאקדמית.

בשנים שעברו מאז, צמחה מנהיגות כזאת. הקהילה גדלה, התרחבה, פרחה והתבזרה. הפורום הבי–פאן–פולי, פעילות בחוש"ן ובארגוני הקהילה, ליין גם, ליין הביסי, ליין האלביזסקשואל, קבוצות פייסבוק רבות מספור, מפגשי קהילה, והמצעד התל אביבי בסימן ביסקסואליות בשנת 2017.

אך לצד הצמיחה, הפריחה וההתרחבות, קרה עוד דבר: נוצר נתק בין הפוליטיקה הביסקסואלית והפוליטיקה הרדיקלית. כן, המון אנשות מהקהילה הביסית הן רדיקליות, והמון אנשות מהקהילה הקווירית הרדיקלית הן ביסיות. אבל אנחנו פחות ופחות שומעות על ביסיות בשיח קווירי רדיקלי, ופחות שומעות קולות רדיקליים בתוך הפוליטיקה הביסית. [ואציין גם שיותר מכל, הרגשתי בחסרון הזה החל מהמוות של דןוג (יהי זכרה מהפכה), שהיתה אחת המובילות והמבריקות בצומת הזאת של פוליטיקה בי–פאנסקסואלית ופוליטיקה קווירית רדיקלית.]

בחיי האישיים, המוות של דןוג בדצמבר 2016 היה נקודת השיא בשנה שלמה ששברה אותי לרסיסים. רסיסים שאספתי (ועדין אוספת) מאז ועד היום. אם באותה תקופה אמנם לקחתי צעד אחורה מרוב המרחבים, אבל עדין המשכתי באקדמיה, בכתיבה, או בהרצאות וסדנאות פה ושם – ב-2016 הכל נפל.

באתי לפה כדי להתחיל להרים. לחזור להתבטא, להשתתף, לתת נקודת מבט שאולי פחות נשמעת בתקופה הזאת. להיות נוכחת – בחיים, ביקום, וכל השאר.

בואו תצטרפו אלי :)

המיתוס של המיתוסים – הרצאה בוידאו

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס סקס אחר באוניברסיטת תל אביב במאי 2012. ההרצאה עוסקת בסטריאוטיפים ביפובים, ובה אני טוענת שבמקום להפריך את המיתוסים, עלינו להשתמש בהם על מנת לייצר פוליטיקה ביסקסואלית רדיקלית. ההרצאה מבוססת, אך לא זהה, לפוסט הזה. היא כמו כן אחת ההרצאות הכי טובות שיצא לי להעביר.

ההרצאה בעברית עם כתוביות בעברית ואנגלית. (כדי לראות את הכתוביות, צריך להדליק אותן על ידי לחיצה על הכפתור השמאלי ביותר בפינה הימנית של הוידאו).

תהנו :)

לא לשוויון, לא לנישואים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. אפשר לקרוא את האנגלית המקורית כאן. לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

…ובדיוק בשבוע שבו תרגמתי את הפוסט הזה, צץ לו אירוע הנשיקות הזה מול הרבנות למען נישואים "חד מיניים", שאני מתנגדת אליו לא רק בשל המאבק למען נישואין אלא גם כי הוא מציג את עמדת "היהודים אשמים" הישנה והטובה (לא המדינה, לא הממשלה, לא ההגמוניה ההטרונורמטיבית, אלא הרבנות, שכזכור מקבלת את כוחה מהמדינה), וגם כי, לפחות בנקודה זו, נראה שהוא אירוע סטרייטי ברובו. אז אפשר לקרוא את הפוסט הזה גם כהסבר על תחושת הבחילה שהתיישבה אצלי בגרון.

במהלך העשור האחרון, "שוויון בנישואים" היווה את נושא הדגל של התנועה הדומואית. אותו מאבק, שמשווק לנו בתור האחד-והיחיד שיביא לשוויון ויסיים את ההומופוביה לעולם ועד, הינו (בעיקר בארה"ב, אבל גם בארץ) המוקד המרכזי שבו מושקעת האנרגיה הפוליטית והאקטיביסטית הדומואית. המאבק לשוויון בנישואים מוצג לנו כמאבק לשוויון ואזרחות מלאה. נאמר לנו שהשלב היחיד אשר מפריד בינינו – "הגייז" – לבין האוטופיה שמעבר לקשת, היא היכולת לרשום את מערכות היחסים "החד מיניות"* שלנו במשרדי הממשלה. ככל הנראה, ברגע שנזכה באותה זכות מפוקפקת, נוכל סוף סוף לצעוד אל עבר השקיעה.

אבל לפני שנתחיל בצעדה, כדאי לבחון לרגע מה אנחנו בעצם מבקשות. מוסד הנישואים שימש ככלי פטריארכלי, קפיטליסטי ושלטוני כמעט משחר קיומו. הוא היווה כלי לשליטה בנשים, לחלוקה ואגירת כסף ומשאבים, ועל מנת לחזק את שלטון המדינה על נתיניה. באופן כללי, משך רוב ההיסטוריה ועד ימינו, מוסד הנישואים היה – ונשאר – אחד המסוכנים ביותר שנוצרו בחברה.

לא לנישואים – בושת הגאווה

דו-מיניות סקסיות ולוהטות: יצוגי נשים ביסקסואליות במדיה

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות, האנגלית המקורית כאן. שימו לב שמדובר ביצוגים מחו"ל, אז סילחו לי על כך שרוב הקישורים באנגלית. כמובן שהכתוב רלוונטי גם לארץ).

המקרה המוזר של נשים ביסקסואליות

במאמר בשם מוזר יותר ומוזר עוד יותר: ההיעלמות 'המסתורית' של גברים ביסקסואלים [לינק באנגלית], העיתונאי הבריטי ההומו מארק סימפסון כותב על ביפוביה נגד גברים, ומשווה את מצבם ביחס לנשים ביסקסואליות. "אין כל ספק," הוא כותב, "שביסקסואליות הינה מקובלת הרבה יותר כיום אצל נשים מאשר גברים, ולמעשה מקבלת עידוד חיובי, הן מגברים מזילי ריר ועל ידי תרבות מיינסטרים מזילת ריר לא פחות." [הציטוט הזה מקבל ניתוח קצת יותר מעמיק מוקדם יותר באותו פרק]. בחלק זה, הייתי רוצה להתבונן קצת יותר מקרוב באותו "עידוד חיובי" ולבדוק האם הוא אכן כל כך חיובי.

אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי).

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.