הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

בשבועיים האחרונים הנושא הזה חזר ועלה אצלי בהקשרים שונים: לקיחת אחריות אל מול האשמות בגילויי אלימות. נראה שאצלנו בקהילות לא קיימת מספיק מודעות לדרכי התמודדות פמיניסטיות ובונות עם האשמות ותלונות (מילים עם קונוטציות שליליות, אבל שימו לב שאני משתמשת בהן כתחליף זול בעברית לביטוי calling out, שהוא מדויק וחיובי יותר) על אלימות. אותה ההבנה שברגע שמגיעה האשמה, הדבר הראשון שצריך לעשות זה לקחת אותה ברצינות ולבדוק האם באמת עשינו משהו לא בסדר.

כמו כן עלה נושא תפקיד החברות/ים של האדם שמואשמ/ת באלימות – במקרים שאני הייתי עדה להם לאחרונה, החברות/ים תפשו את מקומן כמי שתפקידן להגן על חברם מההאשמות, ולהכחיש אותן על חשבון המתלוננת/השורדת. לתפישתי, תפקידן של חברות/ים הוא לעזור ולתמוך בחברתן בזמן שהיא לוקחת אחריות, לעזור לה להבין את חומרת המעשים כפי שרק חברות/ים יכולות לעשות, לא לתת לה הנחות ולתמוך בה בתהליך הזה (בענין זה שימו לב בעיקר לסעיף 8).

על מנת לקדם את ההבנות האלה, החלטתי לתרגם את הטקסט הזה, טקסט מאוד מפורסם שמקורו בקהילות הרדיקליות בארה"ב. הוא נכתב על ידי אדם שהואשם באלימות, אשר מתאר את הדרכים שבהן הוא נקט על מנת להתמודד עם ההאשמות.

המשך קריאת הפוסט "הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה"

על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות

אולי זה הזמן בשנה, אולי היום נגד אלימות כלפי נשים הממשמש ובא, או אולי פשוט משהו במים – אבל לאחרונה מופיעים לי בפייסבוק (ובכלל) טקסטים וקישורים טריגריים בכמות הולכת וגוברת. החל מתיאורים מפורשים של אונס קבוצתי, עובר בסרטונים המתעדים הטרדה טרנספובית וכלה בקישורים לפוסטים מהממים-אך-קשים. המשותף בין כולם: אף אחד לא הגיע עם אזהרה.

למען הסר ספק – כל התכנים האלה הם חשובים מאין כמותם. דיון באלימות מינית, מגדרית, ובכלל, הוא חשוב והכרחי. בלי להעלות מודעות ולדבר על אותם נושאים, לא תהיה לנו כל אפשרות להאבק נגדם. בלי לדעת שגם אחרות שותפות לחוויות הקשות שלנו, נשאר כל אחת בתוך הבועה ההשרדותית שלה ונמשיך לחשוב שכל אחת מאיתנו היא לבד. השיתוף הוא מה שמאפשר לנו להביע סולידיות אחת עם השניה ולפעול ביחד נגד הזוועות האלה.

ועם זאת, יש צד נוסף לענין.

המשך קריאת הפוסט "על אזהרות טריגר ולמה הן חשובות"

מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים

(בין היתר, הפוסט הזה הוא גם קטע מהספר שאני כותבת על ביסקסואליות. הפעם בחרתי לא להעלות את האנגלית המקורית, אבל לקטעים נוספים מהספר לחצו כאן).

הסכמה היא שיטה מעשית שמטרתה לוודא שלכולן/ם יש מקום להגיד "כן" או "לא" בצורה בטוחה וללא חשש מהתוצאות. היא נסמכת על ההבנה שעל מנת לפרק את תרבות האונס שבה אנחנו חיות, אנו צריכות לשאוף למצב שבו לכולנו יש את הזכות להסכים או לסרב מבלי לחשוש מהטרדה מינית, תקיפה מינית, ביזוי מיני או כל צורה אחרת של אלימות. הסכמה היא יצירה של מרחב בטוח שבו א/נשים יכולות/ים לבחור האם הן/ם רוצות להיות מיניות, ובמקרה שכן, באילו צורות. בהקשר הזה, המונח "הסכמה" לא מתייחס רק להגדרה המשפטית היבשה שמגדירה האם מישהי אמרה "כן", אלא מתייחס גם לכל התהליך של הקשבה ומו"מ עם פרטנריות/ים, כמו גם לשיטות שבהן ניתן ליצור מרחב בטוח מבחינה מינית.

לא זה לא!

המשך קריאת הפוסט "מהי הסכמה? פוסט למתחילות/ים"

תרבות אונס – פוסט מעקב

עברו כמה וכמה חודשים מאז שתרגמתי את שלישיית הטקסטים מבלוגים פמיניסטים מארה"ב: רשימת הפריווילגיות הגבריות, הסגברה ותרבות אונס. בינתים, רשימת הפריווילגיות זכתה לקישורים רבים, וגם ההסגברה זכתה לעדנה. תרבות האונס, אולי רעיון קשה קצת יותר, נשאר קצת מאחור.

בזמן מאז שהעלתי את הפוסט, יצא לי לראות הרבה מאוד טקסטים, כתבות והתבטאויות שהיוו דוגמאות חיות לתרבות האונס שאנחנו חיות בה, קרי לנורמליזציה של אלימות מינית כלפי נשים (ואחרות/ים). היום החלטתי לפתוח את הפוסט הזה על מנת לאסוף לינקים, לתת מעקב ודוגמאות לתרבות האונס הישראלית. מבטיחה לעדכן באופן שוטף את כל מה שיתפוס את עיני.

מעודכן לתאריך 4.6.2012

עדכון מתאריך 15.6.2012 – החלטתי להפסיק את המעקב. מטרת הפוסט הושגה היות והמונח נכנס לשיח. כמו כן הספיק לי להתעסק בחומרים טריגריים.

לא לאונס

המשך קריאת הפוסט "תרבות אונס – פוסט מעקב"

מבוא לביסקסואליות: הבסיס

נשאלתי שאלה בפוסט על ביסקסואליות ואהבה, והיות שאני מניחה שהרבה א/נשים תוהות לגבי התוכן שלה, החלטתי לענות לה "כמו שצריך", כלומר בפוסט.

שואלת המגיבה:

היי,
אני עושה עבודה בנושא ביסקסואליות,

יש משהו אחד בסיסי שאני לא מבינה, באמת אפשרי להיות דו? את מגדירה את עצמך כדו, זה אומר למעשה שאת נמשכת גם גברים וגם נשים באותה מידה? את תוכלי להתחתן או להיות בזוגיות רצינית עם גבר ולהיות מאושרת? ולהפך גבר שמגדיר את עצמו כדו- יכול להיות עם אישה בזוגיות או להתחתן ולהיות מאושר? או שזה למעשה העמדת פנים מתוך פחד להסתכל לחברה ולעצמו ולומר אני הומו/לסבית ולא דו?
אשמח אם תעני לי על שאלה בסיסית זו,
תודה מראש' me'

האם באמת אפשרי להיות ביסקסואל/ית? התשובה הקצרה היא: כן. המשך קריאת הפוסט "מבוא לביסקסואליות: הבסיס"

קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה

שוב מהספר שאני כותבת. ששמו, אגב, הוא Bi Radical: Notes for a Bisexual Revolution.

דיסקליימר: אנא סילחו לי על חוסר הלינקים. כל הטענות שאני טוענת בקטע שלמטה מגובות מחקרית. הבעיה היא שספרים מנייר לא עובדים כל כך טוב עם לינקים :( אם אתן/ם סקרניות/ים לגבי משהו באופן ספציפי, אתן/ם מוזמנות/ים לשאול למטה בתגובות.

דרך שפה של אהבה זוגית, א/נשים נדחקות לתוך ההסכמים הפיננסים מלאי הפריווילגיה שנקראים "נישואים", ויוצרים יחידות קטנות וממושמעות שבהן נשים וילדות/ים נשלטות/ים על ידי גברים, וגברים נשלטים על ידי קפיטליזם. דרך שפה של אהבה ודאגה, ממשלות בונות את שלטונן, מערכת שתפקידה להגן על הגדולים והחזקים, הלבנים ובעלי העוצמה, מפני המוחלשים, המודחקות, המדוכאים והזועמות. מערכת שהופכת עוני לפשע, שהופכת צבע לפשע, שהופכת התנגדות לפשע, שהופכת נשים לפושעות, שהופכת שורדות לפושעות, שהופכת קוויריות/ים לפושעות, שולטת בחיינו ומגינה אף לא על אחת מאיתנו. דרך שפה של אהבת המולדת, אנו נשלחים/ות למות, לרצוח, לכבוש, לאנוס, להרעיל, להרוס ולכלוא. דרך שפה של אהבה, אונס ואלימות נגד נשים מקבלים הצדקה, כאשר "הוא עשה את זה מאהבה", כש"אין חוקים באהבה ומלחמה", כשלאהבה "אי אפשר להתנגד". דרך שפה של אהבה לגזע הלבן, לערכים לבנים, תרבות לבנה ומבנים לבנים של משפחה ומערכות יחסים, נבנית המערכת הגזענית. שפה של אהבה מנוצלת ככלי נגד ביסקסואליות/ים וקוויריות אחרות על מנת לשלול את צורת החיים שלנו, התשוקות שלנו ואת עצם קיומנו. אהבה היא כלי לדיכוי שלנו.

אך אהבה היא גם כלי להתנגדות. אהבה עוזרת לנו לחצות גבולות, היא יכולה לעזור לנו ליצור בריתות וסולידריות, ולשבור את חומות המערכת והדיכוי. אהבה יכולה לעזור לנו לפרוץ את גבולות הבידוד שנבנים סביבנו על ידי חברה ביפובית שמפרידה ביננו ודורכת עלינו. אנחנו יכולות/ים לשבור את חוקי האהבה, למצוא דרכים חדשות לאהוב אחת את השני/ה ואת עצמנו, להתנגד לדרכים שבהן אהבה מנוצלת נגדנו, לנכס את האהבה ולהפוך אותה לשלנו. בתור ביסקסואליות/ים אהבה היא הכלי שלנו לפרק את בית האדון. הכלי שלנו להתנגד לגבולות, הכלי שלנו להרוס את המערכת. הכלי שלנו לבעוט ולצעוק ולאהוב ולשחק, הכלי שלנו לדמיין וליצור את הבלתי אפשרי. הכלי שלנו למהפכה.

המקור באנגלית: המשך קריאת הפוסט "קצרצר מס' 2: על ביסקסואליות ואהבה"

רשימת הפריווילגיות הגבריות

זהו החלק האחרון בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השני (מבוא לתרבות אונס) נמצא כאן. בקרוב יעלה טקסט רביעי שיסביר את הקשרים ביניהם.

רשימת הפריווילגיות הגבריות

נלקח (וגם נערך) מתוך הבלוג Alas! (אמנם הרוב מתורגם, אבל גם הרבה מהטקסט הוא שלי. קחו בחשבון ותנו לי קרדיט ;))

בשנת 1990, פרופ' פגי מקינטוש מווסלי קולג' כתבה מאמר ושמו "פריווילגיה לבנה: לפרק את החבילה הבלתי-נראית" (קישור באנגלית). מקינטוש מבחינה כי לבנים בארה"ב "לומדים לראות גזענות רק במעשים פרטיים של רשעות, ולא במערכות בלתי-נראות אשר שולטות בקבוצה שלי". על מנת להדגים את המערכות הבלתי-נראות האלו, מקינטוש כתבה רשימה של 26 פריווילגיות בלתי-נראות שפועלות לטובת לבנים.

כפי שמקינטוש מציינת, גברים גם נוטים להיות בלתי מודעים לפריווילגיות שלהם בתור גברים. ברוח דבריה של מקינטוש, חשבתי [הכותב המקורי] לכתוב רשימה דומה, שתתמקד בפריווילגיות הבלתי-נראות שפועלות לטובת גברים. המשך קריאת הפוסט "רשימת הפריווילגיות הגבריות"

תרבות אונס

זהו החלק השני בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים, ושאני מתכוונת להעלות במרווח של יומיים זה מזה (אולי קצת יותר). בפוסט האחרון גם אנסח כמה מהחוטים המקשרים ביניהם. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השלישי (רשימת הפריווילגיות הגבריות) נמצא כאן.

[זהירות: טריגר!]

בשל רגישות הנושא, אני נוהגת מדיניות תגובות מחמירה בפוסט הזה: לא אאשר תגובות שמכחישות הטרדה מינית, תקיפה מינית, אונס, ו/או את תרבות האונס ואת חומרתה, וכן לא יאושרו תגובות שמייחסות אחריות ו/או אשמה לנשים (או כל שורד/ת אחר/ת) בתקיפות שאנחנו עוברות.

מבוא לתרבות האונס

קטעים נבחרים מתוך הפוסט ב-Shakesville. היכן שיכולתי, שיניתי  את הנתונים מארה"ב לנתונים מהארץ (ליד הנתונים מארה"ב כתוב שמשם הם הגיעו).

תרבות האונס היא מערך של אמונות שמעודדות אגרסיביות מינית של גברים ותומכת באלימות כלפי נשים.

תרבות אונס היא עידוד אגרסיביות מינית של גברים. תרבות האונס היא התייחסות לאלימות כאילו היא סקסית ולמיניות כאילו היא אלימה. תרבות האונס היא יחס לאונס כאילו היה מחמאה, כאילו הוא ביטוי לתשוקתו הבלתי-נשלטת של גבר בריא על ידי אישה יפה, שאינו יכול לעמוד בפיתוי לקרוע לה את החולצה או לזרוק אותה על קיר, או גדר ברזל, או על מכסה מנוע, או  על המיטה, או למשוך לה בשיער, או כל דימוי אחר מתוך מליוני היצוגים של מריבה-זיון בסרטים או בטלוויזיה או על כריכות של רומנים רומנטים שמציגים דחפים אלימים בתור חלק בלתי נפרד ממיניות (סטרייטית). המשך קריאת הפוסט "תרבות אונס"

המיתוס של ניפוץ מיתוסים – שיח הנורמליות ופוליטיקה ביסקסואלית

אוקיי, אני חורגת פה מנוהגי בקודש לפרסם פה רק פוסטים שכתבתי בעברית, ומתרגמת פוסט שלי מהבלוג באנגלית. הסיבה היא שאני חושבת שזה הטקסט המבריק ביותר שיצא לי לכתוב לאחרונה, ושהוא מבהיר יפה מה שניסיתי להגיד כאן וקצת הסתבכתי.

שימו לב: הפוסט מיועד לקהל ביסקסואלי בינ"ל (בעיקר אמריקאי ובריטי). התנועה הביסקסואלית שם היא קצת מעפנה ועל כן הבלוג שלי באנגלית מוקדש רבות לביקורת עליה.

הערה תרגומית: אנגלית היא שפה עם אופציות לניטרליות מגדרית. כשנתקלתי באופציות כאלה, הפכתי אותן בעברית לנקבה :)

בפוסט שפרסמה לא מזמן, הקדישה הבלוגרית The Suburban Bi פסקה למה שהיא הגדירה בתור "פוסט ניפוץ-המיתוסים המתחייב, שבערך כל בלוג ביסקסואלי מספק". ואכן, נראה כמעט בלתי אפשרי להתקל באיזשהו טקסט על ביסקסואליות באנגלית מבלי לראות את אותם המיתוסים, עם אותו סט תשובות. אז חשבתי לקחת את ההזדמנות הזאת כדי לדבר על ניפוץ-המיתוסים הזה, ועל המשמעות הפוליטית שלו ושל המיתוסים האלה לגבינו, כקהילה ביסקסואלית.

וכך אומרת The Suburban Bi:

  • קיום. כן, אנחנו קיימות.
  • מונוגמיה. כן, אנחנו יכולות.
  • נאמנות. כן, אנחנו יכולות. וכן, אנחנו עושות.
  • HIV ואיידס. לא, זה לא הכל באשמתנו.
  • בלבול. לא – באמת שאנחנו לא.
  • חוסר החלטיות. לא – לא זאת המשמעות של גמישות.
  • חמדנות. כן, אנחנו יכולות לרקוד על חתונה אחת.
  • תחתונים. כן – אנחנו מסוגלות לשמור את האיברים שלנו בפנים, כמו כל אחת אחרת.
  • בחירה. לא – אנחנו לא יכולות לבחור להיות סטרייטיות; אנחנו לא יכולות לבחור להיות לסביות או הומואים; לא בחרנו את הנטיה המינית שלנו ברגע אחד של השתוללות מעורפלת-חושים. מי כן?

אז הבה נעבור שניה על הדברים האלה: לא, אנחנו לא מופקרות. לא, אנחנו לא משתרמטות. לא, אנחנו לא מדבקות. לא, אנחנו לא בוחרות להיות ככה (SRSLY, למה שמישהי תבחר בדבר כזה?). כן, אנחנו נורמליות. לא, אנחנו לא מאיימות על הזהות המינית שלכן/ם. כן, אנחנו בדיוק כמוכן/ם. לא, אתן/ם לא בסכנה להיות כמונו. לא, אנחנו לא מאיימות על על הדעות שלכן/ם, החברה שלכן/ם או הבטחון שלכן/ם.

כמעט מיותר לציין, כל זה מכוון לאוזני המעמד הבינוני ההטרוסקסואלי הלבן, הכל-נוכח, כל-שולט. זה שאנחנו לא מאיימות עליו, כן?

בלי מיתוסים ובלי ניפוץ

"אני רוצה הרפתקאות וסיכונים עצומים, ולהיות כל מה שאומרים עלינו".

– דורותי אליסון, פעילה לסבית

הביסקסואליות הסטריאוטיפית מדומיינת בתור סוכנת חתרנית והיפרסקסואלית של כאוס ושינוי חברתי – בדיוק בגלל שהיא מאיימת על המבנה החברתי העכשווי. כל סטריאוטיפ משקף שטח של חרדה חברתית שעליו ביסקסואליות מאיימת, ובכך חושף את הפוטנציאל החתרני והמהפכני של ביסקסואליות לגבי שינוי והתנגדות למבנה החברתי, לתרבות, לחברה ולמערכת.

אז הבה נעבור עליהם שוב, הפעם קצת יותר לאט:

  • קיום: החברה תמיד אוהבת להכחיש את מה שמהווה איום. הנסיון להכחיד את קיומה של הביסקסואליות מבטא נסיון לחסל את את הפוטנציאל המהפכני שהיא טומנת בחובה.
  • מונוגמיה: ביחד עם הטרוסקסיזם, הינה דרכה החביבה של הפטריארכיה לשמור עלינו ביחידות קטנות, צייתנות ומסודרות. לשלוט בנו. להפריד אותנו אחת מהשניה, לדאוג להמשך הקפיטליזם ולשמור על מינימום של התנגדות.
  • נאמנות: אני מאוהבת במטאפורה של הביסקסואלית כבוגדת. אנחנו באמת בוגדות. אנחנו בוגדות במונוגמיה, אנחנו בוגדות בפטריארכיה, אנחנו בוגדות בממשלה בסירובנו לציית להסדרים הזוגיים שהיא מקדשת, אנחנו בוגדות במדינה עם האפשרויות שוברות-הבינאריה ופורצות-הגבולות שאנחנו מייצגות. אנחנו בוגדות במלחמה. אנחנו בוגדות בקהילת "הלהט"ב" (ההה"ה) על הנורמליזציה והאסימילציה שהיא מקדמת. אנחנו בוגדות בכל דבר שמגביל את החופש שלנו, וכל דבר שעומד בדרכנו.
  • HIV ואיידס: מחלת "הקוויריות", אשר מגלמת באורח כה פיזי את החרדה הסטרייטית להדבק בקוויריות שלנו. ביסקסואליות מערערת על הגבול הסטרילי בין הקוויריות החולות להטרוסקסואלים הבריאים. ואם קוויריות היא מחלה מדבקת, אני שמחה להיות נשאית.
  • בלבול: כלומר, חוסר יציבות. כלומר, ספק. כלומר, סוכן של שינוי: אנחנו מטילות ספק. אנחנו מערערות. אנחנו משנות.
  • חוסר החלטיות: סירוב להתאים לגבולות שמכתיבה לנו החברה. סירוב לעצם הקטגוריות שאנחנו אמורות לבחור ביניהן. התמוטטות של בינאריות, של הפרדה ושל בידוד. קריאה לשונות, סולידריות ואהבה.
  • חמדנות: היא חרדתה של החברה המערבית מפני מין. מפני כל דבר שחורג מגבולות החדירה-בתנוחה-מסיונרית-ההטרוסקסואלית-סיסג'נדרית-זוגית-מונוגמית-ונילית. ביסקסואליות מדומיינת כהיפרסקסואלית תחת ההנחה שסקס זה רע, שלרצות יותר מדי ממנו זה רע, שלרצות כל כמות שהיא זה רע, שלרצות א/נשים מיותר ממגדר אחד זה רע. שלרצות יותר מאדם אחד זה רע. ביסקסואליות היא מהפכה מינית. היא עצמאות מינית לנשים. היא חקירה והנאה מהגוף שלנו, מהמיניות שלנו, מהמגדרים השונים שלנו והאינטראקציות המיניות השונות שלנו, לא משנה מי אנחנו ולא משנה מי הפרטנריות/ים שלנו. בחברה שמבוססת על חרדה ממין ועל תרבות של אונס, לקחת את המיניות שלנו לידינו זהו אקט מהפכני.
  • תחתונים: לפעמים אומרים ש"ביסקסואל הוא אדם שמכניס היד לתחתונים של מישהי/ו, ושמח ממה שהוא מוצא". האם זו חרדה משחרור מיני ומגדרי? היתכן שזה נותן מקום ליותר מרק שני סוגים של גופים ממוגדרים?
  • ברירה: כן! כי אנחנו מנהלות חיים קווירים מהממים, מרגשים, מנצנצים, מדהימים, משחררים ומהפכניים, מלאים באהבה, זעם, סולידריות, מאבק, חברות, כאב ושמחה. אם לך היתה את האופציה, לא היית בוחר/ת בה?

בזכות האלימות – פוסט פמיניסטי

זהירות! רוב הלינקים מכילים טריגרים!

דברים רעים מתרחשים במחוזותינו: לפני 24 שעות (או קצת יותר) התפוצצה פרשת המרכז לאומנות הפיתוי האונס (אשר עליה ניתן לקרוא כאן, כאן, כאן, כאן וגם קצת כאן, ואחר כך לבוא מחר לפעולת המחאה). שבוע לפני, נתגלה כי משרד פרסום וחברת ממתקים חשבו שסביר לחלוטין לעשות סטוקינג לנשים מפורסמות ו"קובעות דיעה" על מנת לקדם מוצר חדש.

עוד משהו שקרה בשבוע שעבר: אחרי שהפילו כבר את אתר מאסטרקארד על סירובו להעביר תרומות לויקיליקס, איימה קבוצת אנונימוס (קולקטיב אנרכיסטי שמקורו בפורום 4chan) להפיל גם את אתר ויזה על אותה העוולה. היום הם גם פרסמו איך הם עשו את זה.

על פעולות אלימות ולמה זה מגניב

פעולות אלימות הן פעולות מחאה שבהן מופעל על ידי אזרחיות/ים כח שבדרך כלל מותר רק למדינה ולבעלי השררה להשתמש בו. כמה דוגמאות לפעולות שנחשבות אלימות: הפגנות נגד הגדר, חסימת כבישים, הצטרפות להפגנה, דיבור ללא רשות, הנפת דגל גאווה, מצעד גאווה, גרפיטי, וכן, גם הפלת אתרים.

לעומת זאת, אונס, אלימות משטרתית, מעצרים לא חוקיים, עושק, רצח עם ועוד דוגמאות נחמדות ורבות – לא.

לאחרונה אני הולכת ומבינה עד כמה "אלימות" היא פיקציה, מונח שכל מטרתו היא שמירה על מנגנוני הכח, על משטר המדינה ומוסדותיה, ועל זכותם של כל אלה להפעיל כח פיזי (אלים) עלינו בכל עת שיחפצו. "האלימות" נקראת אלימות רק כאשר היא ננקטת על ידי אזרחיות/ים ללא רשות המדינה או בעלי ההון – כאשר אלו, לעומת זאת, משתמשים באותם הכלים (או גרועים מהם בהרבה), מדובר ב"שמירה על הסדר".

והבה נזכור, לרגע, מהו "הסדר הקיים" הזה שצריך לשמור עליו: סדר שבו מותר, למשל, לבצע רצח עם, טיהור אתני ונישול, סדר שבו למדינה ולבעלי ההון יש את הזכות ואת האמצעים לקבוע מה יהיו הדיעות שישמעו (בבתי הספר, באמצעי התקשורת, בפרסומות, במוסדות המדינה, ועוד), לקבוע כיצד יראה המרחב הפיזי שלנו (באמצעות בניה, תכנון, ישוב, עקירה, הכרה, הריסה, מצור), לחלק את המשאבים שלנו לפי סדר העדיפויות של עצמם, הסדר שתחתיו יש להם את הזכות ואת האמצעים לקבוע איזה כח יופעל, כמה ועל מי. סדר שתחתיו כדאי וטוב לאנוס אותנו.

כרמית ואומנות הפיתוי

המקרה של "כרמית", למשל, הוא דוגמה יפה לסוג כזה של קביעה ושל יחסי כח: בעזרת ההון שלהם, היו מסוגלים החלאות שבחברת כרמית לשלם לחלאות שבחברת EDK על מנת להטריד נשים מינית, ועל ידי כך להשפיע (כלומר, לעצב) את חווית החיים שלהן למשך שבועיים, לפחות – לחוויה של הטרדה, של פחד, של איום ושל טראומה.

במקרה של "המרכז לאומנות הפיתוי האונס" המקרה מזעזע עוד יותר, שכן ההליך כאן היה הפוך: במקום לשלם כסף עבור פרקטיקה של הטרדה מינית, יש כאן עסק שמתקיים, כלומר מרוויח כסף תמורת לימוד של פרקטיקות כאלה. נפלא, ממש (אולי צריך לשדך ביניהם? נראה לי שהם יסתדרו). למרכז לאומנות הפיתוי האונס היו את המשאבים (ואת הזכויות) לעצב את חווית החיים של נשים ברחוב,  של נשים בדיזנגוף סנטר, של נשים בברים, של נשים בסופרמרקט, של נשים בבתי מלון. ושלא יהיה ספק: כשקראתי את העדות המזעזעת של רוסו, זה היה מוכר. כל כך מוכר.

אגב, מענין לציין שגם מורי האונס הדגולים מנסחים את האלימות המינית שלהם במונחים של שמירה על הסדר: לפי משנתם, הם "מסדירים" את היחסים בין גברים לנשים, לשם השבת "כבודם האבוד" (עלאק כבוד, עלאק אבוד) של תפקידי המגדר המסורתיים ולמען תרומה הומניטרית למוסד המשפחה ההטרונורמטיבי. הידד!

ויודעות מה? הם גם צודקים. הסדר שהם מקדמים הוא הסדר הקיים, והוא הסדר שהחברה רואה כטוב – זהו הסדר שאליו אנחנו חייבות להתנגד.

מרחבים, כח והקשר לאנונימוס

הן המרחב הוירטואלי והן המרחב הפיזי שלנו, נשלטים על ידי המדינה, בעלי ההון, קבוצות הפריווילגיה של האוכלוסיה והאידאולוגיה הדומיננטית. החל מבניינים ורחובות, עובר בפרסומות רחוב וכלה באלמנטים הפיזיים שמאכלסים את הרחובות שלנו – רכבים, חנויות, לוחות מודעות, טקסטים שונים, אלמנטים ויזואלים הא/נשים שנמצאים ברחובות האלה, והחוויות שלנו ברחוב – המרחב שלנו ועיצובו נקבע על ידי מי שהם בעלי הכח והשליטה. במרחב האינטרטי, חברות כלכליות שעושה הון על גבי השימוש שלנו באתרים שמופעלים על ידי בעלי ההון והשררה, אותן חברות שיש להן את היכולת לעצב את החוויות שלנו בכח הונן. פריצה והפלה של אתרים היא דרך מחאה אלימה, כלומר דרך שמשתמשת בכח שאסור לנו על פי חוק ועל ידי אמצעינו הכלכליים. אמנם אנחנו לא קובעות את צורת המרחב, אבל יש לנו את היכולת לחבל בו.

אם האלימות שלהם כלפינו היא הסדר – אנחנו צריכות להיות האלימות

אם הפגיעה בנו היא הטוב – אנחנו צריכות להיות הרעות

אם אונס הוא הנורמה – אנחנו צריכות להיות הפורעות

בואו נפיל אותם.