נשאלתי שאלה בפוסט על ביסקסואליות ואהבה, והיות שאני מניחה שהרבה א/נשים תוהות לגבי התוכן שלה, החלטתי לענות לה "כמו שצריך", כלומר בפוסט.
שואלת המגיבה:
היי,
אני עושה עבודה בנושא ביסקסואליות,יש משהו אחד בסיסי שאני לא מבינה, באמת אפשרי להיות דו? את מגדירה את עצמך כדו, זה אומר למעשה שאת נמשכת גם גברים וגם נשים באותה מידה? את תוכלי להתחתן או להיות בזוגיות רצינית עם גבר ולהיות מאושרת? ולהפך גבר שמגדיר את עצמו כדו- יכול להיות עם אישה בזוגיות או להתחתן ולהיות מאושר? או שזה למעשה העמדת פנים מתוך פחד להסתכל לחברה ולעצמו ולומר אני הומו/לסבית ולא דו?
אשמח אם תעני לי על שאלה בסיסית זו,
תודה מראש' me'
האם באמת אפשרי להיות ביסקסואל/ית? התשובה הקצרה היא: כן. התשובה הארוכה היא: כן, וניתן גם להגיד שעצם השאלה "האם באמת ניתן להיות X?" היא חשודה. זאת משום שהיא נוטה לעלות רק כלפי זהויות שאינן מקובלות חברתית. למשל, לעולם לא נראה את השאלה "האם באמת אפשרי להיות הטרוסקסואל/ית?" מועלית באופן רציני. גם לעתים רחוקות נראה את השאלה "האם באמת אפשרי להיות לסבית/הומו?", וזאת למרות שלפני תנועת השחרור ההומו-לסבית, לא היה מקובל לחשוב שאפשר "באמת" להיות לסביות או הומואים. בימינו, השאלה "האם באמת אפשר להיות X?" מופנית בעיקר כלפי ביסקסואליות/ים, פאנסקסואליות/ים, א-מיניות/ים ועוד קבוצות מיניות שונות. הטלת הספק בזהויות שלנו – במקרה שלנו, בביסקסואליות – מסמנת דבר אחד בלבד, והוא חוסר קבלה. לחוסר קבלה של ביסקסואליות יש מילה, והיא: ביפוביה.
ביסקסואליות זה אומר להמשך לנשים וגברים באותה מידה? לא. ביסקסואליות מוגדרת בתור "פוטנציאל משיכה רומנטית ו/או מינית, לא/נשים מיותר ממין ו/או מגדר אחד, לא בהכרח באותה צורה, לא בהכרח באותה מידה ולא בהכרח באותו זמן". המשמעות של ההגדרה הזאת היא שביסקסואליות יכולה גם להיות משיכה לא/נשים ממינים וממגדרים רבים ולא רק לגברים או לנשים (לדוגמה, שלוש "מטריות זהות" כאלה, שאינן נכללות בסטנדרט החברתי המקובל של "נשים" או "גברים" הן: טרנסג'נדר/ית, ג'נדרקוויר, ואינטרסקס. שווה לזכור גם שאלה לא זהויות יחידניות, אלא כל אחת מהן כוללת זהויות רבות אחרות). ביסקסואל/ית יכול/ה להמשך לכל כמות שהיא מתוך המגדרים הרבים האלה, החל משני מגדרים ועד אינסוף – הכל תלוי באיש/ה הספציפי/ת ואיך היא חווה את הביסקסואליות שלה. בנוסף, ההגדרה הזאת אומרת שלא צריך להמשך לכל המגדרים בצורה שווה או סימטרית. מספיק שיהיה קיום של משיכה כלשהי – לא משנה באיזו מידה, באיזו צורה, באיזו נקודה בזמן, האם היא מומשה או לא, האם היא פיזית, האם היא רגשית, וכן הלאה וכן הלאה. אם היא קיימת, אז זה ביסקסואליות. מה שכן, שווה לציין שלא כל מי שמתאימ/ה להגדרה הזאת באמת קורא/ת לעצמו/ה ביסקסואל/ית. למעשה, לפי מחקרים, רוב הא/נשים שמתאימות/ים להגדרה הזאת לא מגדירות/ים את עצמן/ם בתור בי. חשוב מאוד לא ליפול לבורות של "התאמה להגדרות", ותמיד לכבד את ההגדרה של מי שנמצא/ת לפניך כפי שהיא מגדירה את עצמו/ה.
האם ביסקסואליות/ים יכולות/ים לחיות בזוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית מאושרת? התשובה הקצרה היא: כן. התשובה הארוכה היא: כן, אבל למה לנו? אפשר להגיד שהדרישה להיענות לסטנדרטים חברתיים נורמטיבים היא דרישה להפוך את הזהות הביסקסואלית לפחות מאיימת עבור הסדר החברתי. אפשר גם להמשיך ולהגיד שהסדר החברתי, שמתבסס על הטרוסקסואליות נורמטיבית ועל מונוגמיה (מה שבקיצור נקרא "הטרונורמטיבי"), הוא מבנה דכאני. בעזרת נישואין מהסוג הזה, נשמרת שליטה גברית בנשים ובילדות/ים, מצב שבו האישה תלויה בנישואין הטרונורמטיבים בשביל יציבות כלכלית, סטטוס חברתי ותחושת הגשמה אישית, תוך כדי שהעבודה שלה (בבית ומחוץ לבית) והמיניות שלה מנוצלת כדי לשמר מצב שבו גברים מקבלים פריווילגיות ונהנים משירותים שנותנות להם נשים (גידול ילדים, בישול, נקיון, סקס, וכן הלאה). במסגרת הנישואין, נשים סובלות לא רק מניצול, אלא גם מאונס, תקיפה מינית ואלימות מסוגים שונים (הסטטיסטיקות מדברות על בערך 1 מ-7, וידוע שנשים רבות לא מדווחות). למעשה, מוסד הנישואים יכול להיות מוגדר בתור אחת הסכנות הגדולות ביותר שקיימות עבור נשים בחברה. גם גברים נכלאים בתוך המבנה של נישואין הטרונורמטיבים, מכיוון שמופעל עליהם לחץ להיות יצרנים, להיות תחרותיים ולהצליח בשוק העבודה הקפיטליסטי, להיות המפרנסים העיקריים של המשפחה, להדחיק את רגשות הדאגה והאכפתיות שלהם כלפי ילדים/ות (היות והם צריכים לעבוד כל היום ולא יכולים לטפל בילדות/ים). כלומר: אותו סדר חברתי שביסקסואליות אינה עונה עליו, ומאיימת עליו, הוא סדר שכולא א/נשים בתוך מבנים חברתיים שמזיקים להם, ובאופן ספציפי: פטריארכיה (שלטון גברי), וקפיטליזם (שלטון ההון). לא מיותר לציין גם שיש זהויות רבות אחרות שמדוכאות על ידי המבנים האלה, וגם מאיימות עליהם: לא רק ביסקסואליות/ים, אלא גם טרנסג/נדרים/ות, א-מיניות/ים, הומואים, לסביות, קוויריות/ים, אנשי בדס"מ, ועוד רבות/ים אחרות/ים.
האם ביסקסואליות היא העמדת פנים מתוך פחד להזדהות בתור לסבית/הומו? לא, ולמעשה הסטטיסטיקות מראות שבמקרים רבים, ביסקסואליות/ים סובלות/ים מיותר (לא פחות) דיכוי מאשר הומואים או לסביות. ביחד עם הידע שרוב הא/נשים שעונות/ים להגדרה של ביסקסואליות לא מזדהות בתור ביסקסואליות, הייתי אומרת שהזדהות בתור בי מעידה לא על "פחד", אלא על אומץ.
יש לכן/ם עוד שאלות? שימו בתגובות או שילחו לי מייל: bisexual.revolution(at)gmail.com.
שחור-סגול 
את יכולה לחדד את ההבדל בין בי לקוויר? ממה שאני מבינה בי מטשטש את חשיבות המגדר בבן/בת הזוג הפוטנציאלי/ת וקוויר מטשטש את החשיבות הזאת גם כלפי עצמך. זה תיאור נכון? במילים אחרות אני מנסה להבין למה לא פשוט לדבוק בהגדרה הקווירית.
יש כמה הגדרות לביסקסואלית – משיכה "ללא קשר למגדר" היא רק אחת מהן, ודווקא בשנים האחרונות אני רואה נדידה של ההגדרה הזאת למילה אחרת – פאנסקסואליות. עבורי מבחינה אישית, יש למגדר חשיבות מרכזית במשיכה לא/נשים ובבחירה של בני/ות זוג. למשל, גברים סיסג'נדרים נמצאים די נמוך במדרג שלי (אלא אם כן הם ביסקסואלים, ואז הם ל-ו-ה-ט-י-ם), בעוד שא/נשים טרנס וג'נדרקוויר, למשל, נמצאות/ים די גבוה. אני גם חושבת שההגדרה של "משיכה ללא קשר למגדר" היא בעייתית בפני עצמה, כי יש לה נטיה למחוק יחסי כח מגדריים, ובעיקר יחסי כח בין גברים לנשים ובין סיסג'נדרים/ות לטרנסג'נדריות/ים וג'נדרקווירז. אבל קחי בעירבון מוגבל – כאמור, זו עמדתי האישית ויש חברות שהחוויה שלהן היא אחרת.
לגבי קוויר – אני חושבת שאת מתכוונת לג'נדרקוויר? (זה לא אותו דבר). ג'נדרקוויר היא זהות מגדר שמתארת את מי שמרגיש/ה לא גבר ולא אישה, גם גבר וגם אישה, משהו שונה לגמרי, חוסר הזדהות מגדרית בכלל, וכן הלאה (תלוי באיש/ה). למשל, עבורי אישית, להגיד שאני ג'נדרקוויר זה כמו לשים "It's complicated" בפייסבוק ;)
קוויר, לעומת זאת, זו מילת גג שבאה להכליל את כל מי שלא מתאימ/ה להגדרת של הטרונורמטיביות, וזה כולל את כל הזהויות ששמתי למעלה (בי, טרנס, לסביות, הומואים, א-מיניות/ים, בדס"מים/ות, וכו'). וכמובן שהמילה "קוויר" גם נושאת איתה משמעות משל עצמה, של פוליטיקה רדיקלית, של פירוק זהויות, קריאת תיגר על הסדר החברתי ועוד כל מיני דברים טובים.
הבעיה ב"קוויר" מתחילה כשהמילה מתפקדת בתור כלי להאחדה של זהויות ומחיקה של הבדלים. בהיסטוריה האישית שלי, במשך שנים הייתי פעילה "קווירית" ועשיתי פעילות 'קווירית רדיקלית', כאשר למעשה, הפעילות עצמה דיברה רק על זהויות הומו-לסביות (וקצת טרנסג'נדריות) ללא זכר לביסקסואליות. ובאותו הזמן, "קוויר" גם היתה מן מכבסת מלים כזאת, שאיפשרה לי לדבר ולחשוב על ביסקסואליות בלי לדבר או לחשוב על ביסקסואליות. לקח לי שנים להבין שאפשר לדבר גם על ביסקסואליות בפני עצמה, שאני לא צריכה את ההצדקה של "קוויריות" כדי לתת גושפנקה למחשבה ולפוליטיקה ביסקסואלית. כיום אני נוהגת ב"קוויר" זהירות יתרה, ומשתדלת להשתמש בה באופן כמה שיותר ספציפי ולא מאחיד/מוחק.
שירי – פוסט מצוין ותגובה מצוינת.
אני אאמץ את "it's complicated" :)
ד"א, זה מעלה לי שאלה.
בהגדרה, ג'נדרקוויר יכול/ה להיות הומו/לסבית/סטרייט/ית?
כלומר, ג'נדרקוויר מונוסקסואל לא דורש הגדרה אחרת?
רב תודות :) ושאלה מצוינת. האמת היא שגם אני חושבת הרבה על מה מגדיר "מגדרים שונים" (=הטרוסקסואליות) ו"מגדרים דומים" (=הומוסקסואליות) כשזה נוגע לג'נדרקווירז (למשל אלי)? האם א/נשים ממגדרים דומים לי הן/ם ג'נדרקוויריות/ים אחרות/ים? האם א/נשים ממגדרים שונים הם סיסג'נדריות/ים? מצד אחד כן, ומצד שני: עד כמה קרוב המגדר שלי, כג'נדרקוויר שהיא assigned female at birth וגם מזדהה לפעמים כאישה (בעיקר מבחינה פוליטית), ורוב הזמן "עוברת" כאישה, למגדר של, למשל, FTM שמזדהה גם כג'נדרקוויר, אבל עובר כגבר ולוקח הורמונים? או לג'נדרקוויר שהוא assigned male at birth, קרוס דרסר שגם רואה בעצמו גבר ומדבר בלשון זכר? לפעמים דווקא נשים סיסג'נדריות הן יותר קרובות אלי, יחסית, מבחינה מגדרית.
הנושא הזה באמת מאוד מורכב, כי מגדרים ג'נדרקווירים הם כל כך אינדיווידואלים ומשתנים מאדם לאדם, כך שעבור הרבה מאוד ג'נדרקווירז, *כל* הא/נשים הן/ם ממגדרים שונים, וגם *כל* הא/נשים הן/ם ממגדרים דומים. אולי בגלל זה יש כל כך הרבה ג'נדרקווירז שמזדהות/ים כבי או פאן…
בהחלט חומר למחשבה.
בהרגשה שלי, "מגדרים דומים לי" זה ג'נדרקווירז, יותר מגברים. "מגדרים שונים" יכולים להיות גם סיסג'נדריות/ים, אבל גם טרנסג'נדריות/ים.
אין ספק שלהיות בי מאפשר דילוג מעל השאלות האלה.
ראשית כל תודה,
עם הזמן שעובר אני מעריכה יותר ויותר את הסובלנות של אקטיביסטים ותיקים כלפי שאלות של מתעניינים חדשים בתחום.
ועכשיו לקופסת הסבון הקטנה שלי- "קוויר" כפי שמגדירה אותו עמליה זיו כולל כל שבירה של הקשר הכביכול בלתי מנותק בין מין ביולוגי, מגדר ומשיכה מינית, ובכך הוא כולל גם הטרוסקסואליות שמסרבות למלא את תפקידי המגדר המסורתיים שהקצתה להן החברה.
כלומר- בואו ניתן גם להן מקום בתוך הקבוצה הזו, כי לגמרי מגיע להן.
(כמובן, דברי מתייחסים לכל מינים וכתובים בנקבה מטעמי נוחות.)
תודה רבה :)
וכן, לגמרי. לא היתה כאן כוונה למחוק הטרוסקסואליות/ים קוויריות/ים. להפך, אני חושבת שלביסקסואליות/ים יש אינטרס מיוחד להכללה של הטרו-קוויריות/ים, בגלל הדמיון הויזואלי שלפעמים קיים בין שתי הקבוצות. גם הרבה פעמים ביפוביה בקהילות שלנו מתבטאת דווקא דרך גישות שליליות להטרוסקסואליות, עם כינויים כמו "סטרייטית", הערות כמו "מה הם עושים במיטה?" או "איכס סטרייטים" (ביטויים שכולם משמשים כנשק ביפובי בקהילות). גם מסכימה שמאוד חשוב לנתק את הקשר המדומיין הזה בין הטרוסקסואליות לבין הטרונורמטיביות. יש מקום, והוא חשוב.
בעניין הג'נדרקוויר – האים אין איזה האחדה ומחיקה של הבדלים גם במונח הזה?
אני שמחה לראות כאן תשובות לשאלות של מתחילות, כי בתור ביסקסואלית, מפעם לפעם עולות בי ספקות לגבי העניין – ואין לי תשובות לשאלות של עצמי ואחרים, אולי כי אני לא מקיימת שום מגע מיודע עם החלק הקהילתי של "הקהילה הגאה".
מהמקלדת שלך – לויקיפדיה.
:-P
תודה :) אם כי אני בספק שרעיונות רדיקלים כאלה יוכלו להגיע לויקיפדיה.
אולי יום אחד, כשיהיה עלי ערך D:<
או לחלק הקהילתי של הקהילה הגאה ;-)
למה לא? לא בעייתי להפוך שם לעורכת ערכים.
למרות שאני מגדירה את עצמי בתור ביסקסואלית, אני מגלה שבתוך הראש שלי מתנהלת מערכה שלמה של פוביה שמשתמשת באותם טיעונים של החברה בכדי לשלול את הלגיטימיות שבלהיות בי.אז שאלה לי אליך, אני רואה הרבה נשים שמעדיפות להיות עם נשים ובהיסטוריה שלהן הן חוו פגיעה רצינית מגברים. זו לא סוג של בריחה?
תודה על השאלה.
כשאנחנו מסתכלות על הסטטיסטיקה, אנחנו רואות שלפחות 1 מתוך 4 נשים בארץ עברה אונס, 1 מכל 3 עברה תקיפה מינית, ו-83% מכלל הנשים עברו הטרדה מינית ברחוב או באוטובוס (90% מכלל הנשים מתחת לגיל 60). מתוך הנתונים האלה, אפשר באופן ברור להסיק שנשים בחברה שלנו חיות תחת טרור מיני, כאשר ברוב המקרים, גברים הם אלו שפוגעים.
לכל אחת דרכי התמודדות משלה. חלק מתמודדות דרך התקרבות, חלק דרך התרחקות, חלק לוקחות "פסק זמן" מגברים, או מרומנטיקה וסקס בכלל, חלק מתמודדות דווקא דרך כניסה לסיטואציות מיניות מרובות, אבל ממקום של שליטה והסכמה… מספר הדרכים להתמודד עם פגיעה כמספר הנשים שנפגעו.
אני חושבת שהתמודדות עם טרור מיני דרך המנעות מגברים היא סופר לגיטימית, ובאופן חברתי, אולי היא שיטה שאנחנו לא משתמשות בה מספיק. החברה מלמדת אותנו לקשר את הערך העצמי שלנו לקשרים שלנו עם גברים וליכולת שלנו ליצור או לתחזק אותם. אני חושבת שיש הרבה מאוד כח בהתנגדות להבניה הזאת, בהבנה שלנו שאנחנו לא באמת צריכות גברים – לזוגיות או למיניות – על מנת לנהל את החיים שלנו בצורה בריאה ומאושרת. להפך – פעמים רבות אנחנו מגלות שהרבה יותר טוב בלי :)
תודה על תגובתך,
ואל תפגעי שאלתי באופן ן עינייני ולא מתוך ספק
וכששאלתי לגבי חתונה או זוגיות, התכוונתי לכמו שזה בלי שום קשר לחברה האם את כביסקסואלית אם תתחתני או תהייה בזוגיות עם גבר תוכלי להיות מאושרת, בלי תחושת פיספוס של אין יותר נשים?
אני חושב שזה שאלה טובה מאוד.
כביסקסואל, זה בהחלט משהו שמטריד אותי.
אני חושב שהתשובה הכי טובה זה: תלוי.
יש ביסקסואלים שיכולים, יש שלא יכולים.
בדיוק כמו שיש סטרייטים שיכולים להיות בזוגיות ולא להרגיש פספוס, ויש סטרייטים שלא יכולים.
אבל זה לא אותו דבר, הפיספוס פה הוא של משכב זכר או נקבה, ואילו אצל סטרייטים זה הרגשת פיספוס ממגדר אחר,
אני חושבת שאצל ביסקסואליים זה פשוט בלתי אפשרי להתחתן כי הם פשוט כל הזמן יהיו בתחושה של יש משהו אחר בחוץ לא נוסף כמו אצל הסטרייטים לא? DUCK -אודה לך מאוד אם תענה לי על כך, אתה אומר שזה משהו שמטריד אותך , אבל איך זה בא לידי ביטוי זה מונע ממך לפתח זוגיות עם אישה? אתה מרגיש לא מאושר עם נשים?
את מתעלמת ממשהו – כל קשר הוא שונה.
כשאדם, כל אדם, בוחר לחיות במונוגמיה, הוא מוותר על עולם ומלואו. וזה לא משנה אם זה כולל רק מגדר אחד או יותר ממגדר אחד.
אז כן, ביסקסואלים מוותרים על יותר. אבל באופן ציורי משהו אני יכול לומר שאין הבדל גדול בין לוותר על אינסוף או על אינסוף פלוס שתיים.
אני, אישית, לא רוצה להתחתן, מסיבות שהבלוג הזה מרחיב עליהן בצורה נפלאה. אני גם לא רוצה להיות במערכת יחסים מונוגמית.
למרות זאת, כשהייתי במערכת יחסים מונוגמית, עם אישה דווקא, הייתי בהחלט מאושר. כן, עלה על דעתי שאני "מפספס" גברים. אבל זה חלק מההקרבה שעושים בשביל מונוגמיה. סטטיסטית, אם הייתי בוגד, יותר סביר שזה היה עם אישה – יש יותר סטרייטיות מהומואים. אבל זה ממש לא משהו ששקלתי.
שוב, זה עניין אישי. כמו שיש מונוסקסואלים שטוב להם במונוגמיה, יש ביסקסואלים שטוב להם במונוגמיה.
אני לא רוצה להעליב, אבל לדעתי, אם היית אובייקטיבית, היית מסתכלת על נתוני הגירושין ומגיעה למסקנה שהטרוסקסואלים לא מסוגלים להתחתן.
אז התשובה הקצרה היא: כן. ביסקסואלים מסוגלים בהחלט להתחתן. פשוט לא כדאי להם, בדיוק
מאותן סיבות שלהטרוסקסואלים לא כדאי.
ע
מהמקום (ההפוך?) של בי שבדיוק התארסה לבחור, אני מסכימה עם כל מילה.
מזל טוב!
בהצלחה :)
מזל טוב,
את מאושרת? וגם הוא?( הוא יודע שאת בי והיית עם אישה או שהוא גם בי), ואת לא מרגישה הרגשת פיספוס שאין יותר נשים?
מסיבה לא ברורה אני לא יכולה להגיב לתגובה למטה של me.
אנחנו מאוד מאושרים. הוא יודע שאני בי ושהייתי עם אישה. הוא עצמו סטרייט (אדם מוזר שכזה)
אני לא מרגישה פספוס שאני לא אהיה יותר עם נשים יותר משאני לא אהיה יותר עם גברים אחרים.
מצד שני, דווקא עם נשים יש לי סיכוי להיות, כי אנחנו לא שוללים אפשרות של שלישיה (עם בחורה נוספת)
ראשית , תודה על תגובתך,
שנית איך אתה אומר שהיית מאושר עם אישה עם במקביל הרגשת הרגשת פיספוס גברים( אגב חברה שלך ידעה שאתה דו ושהיית עם גבר וקיבלה את זה או שהיא גם דו?),
ולגבי האוביקטיביות שלי, אני גם לא מאמינה במאה אחוז בנישואין , אבל אי אפשר לומר שזה מאותם סיבות של בי ,אלא מהסיבה של אהבה נטו, והם היא יכולה להיות שוב
יקירה, אם את ממשיכה להתעקש על השאלה הזאת גם בשלב הזה של הדיון, אז או:
א. שאת לא מבינה את ההסברים, או (וסביר יותר):
ב. שאת לא מקבלת את ההסברים.
בתור מי שהיא לא ביסקסואלית, ומעוניינת ללמוד על ביסקסואליות, אני חושבת שכדאי שתנסי להקשיב למה שא/נשים מנסות להסביר לך.
בינתים, בדיון הזה יש שני סוגים של תגובות שענו לך:
א. "היכולת" של ביסקסואליות/ים להיות במונוגמיה אינה שונה מהיכולת של א/נשים מכל נטיה מינית אחרת, והיא בחירה אישית.
ב. השאלה "האם אתן/ם יכולות/ים להיות במונוגמיה?" מנסחת בקשה מאיתנו להתאים לסטנדרטים חברתיים של הטרונורמטיביות, ומהווה כלי למישטור של מיניות ביסקסואלית.
כמו כן, אני מאוד מבקשת לא לשאול שוב ושוב את אותה שאלה במקומות שונים בשרשור. תודה.
כמו ששירי כתבה, זה מרגיש שאת לא מקשיבה.
באמת שלא יצא לך כלום מלפקפק באושר שלי. אני לא צריך להוכיח שהייתי מאושר במערכת יחסים מונוגמית.
בכל קשר יש בעיות. הוויתור שלי על גברים לא היה בעיה בעלת משקל. זה פשוט לא רלוונטי, וזו לו הסיבה שאני מתנגד למונוגמיה. אחת (אני מדגיש, אחת) מהסיבות שאני מתנגד למונוגמיה היא ויתור על קשרים מקבילים, וזה ממש לא משנה מאיזה מגדר. הביסקסואליות שלי היא לא פקטור.
בנוגע לשאלה השנייה שלך. אני מאמין שהעובדה שאני ג'נדרקוויר ביסקסואל הפריעה לקשר שלי, ואני מאמין שזה בעיה כללית של ביסקסואלים (וג'נדרקווירים). אבל זה ממש לא קשור לבעיות נאמנות מדומיינות של ביסקסואלים, כפי שביפובים אוהבים לחשוב.
בנוגע לתגובה שלך לתגובה שלי לתגובה של אימפרודנס P:
כמו שאמרתי, וכמו שצריך להיות ברור, ביסקסואלים יכולים לחיות בקשר מונוגמי. כמו שאמרתי, לביסקסואלים לא כדאי להיות מונוגמיים, בדיוק מאותן סיבות שלסטרייטים לא כדאי. לביסקסואלים יש קושי ייחודי בקשר מונוגמי, אבל הוא בטל בשישים.
אני התייחסתי למשהו אחר. עצם הציפייה מביסקסואלים להיכנע למונוגמיה היא ביפובית, כי היא דורשת מהם לוותר על מגדר (אחד או יותר). אבל זה לא אומר שהם לא יכולים לעשות את זה מרצונם החופשי ובשמחה רבה.
מה זה "אין יותר נשים" או "אין יותר גברים". זה בני אדם – לא כוס או זין. אני יכולה להגיד לך שבתור ביסקסואל אני נמשך לאנשים ולא למודלים של גלידה. אם אני בקטע של מונוגמיה, זה אומר שהחלטתי להעביר את הקשרים שלי והמשיכה שלי לא/נשים אחרים, למקום אחר בחיים שלי. וזה תקף גם לגבי מונוסקסואלים.
מה ההבדל בין להגיד לי, כבי"ס "אין יותר זי או כוס" ולבין להגיד לך כמונו"ס "אין יותר ג'ינג'ים או בלונדיניים?
תגובה לDuck
תודה רבה על התייחוסתך הכנה,
ולא פיקפקתי באושר שלך שלך אלא שאלתי בכנות,
בהצלחה רבה עם מי שתבחר,
והמון המון אושר ואהבה,
מכל הלב, ושוב תודה, עזרת לי רבות ,me
לדעתי נותנים משמעות גדולה מדי להבדל בין קשר עם אישה לקשר עם גבר. למה יותר קשה לשמור על בלעדיות מבזוגיות סטרייטית? גם לסטרייטים יש מספר בלתי נדלה של פרטנרים חלופיים בחוץ. לצורך הענין, אם יש לי עשרות או מאות אלפי פרטנרים חלופיים מהמין הנגדי=אינסוף במונחים של לממש (הרי לא תוכל לנהל קשרים עם כולם, בשבילך זה מספר בלתי נדלה). אז לביסקסואליים יש אינסוף ממין X ואינסוף ממין Y ועוד כל מני באמצע. סו? זה עדיין אינסוף. לא חייבים להחליט על בלעדיות, אבל אם כבר החלטת, זה לא משנה.
זה בדיוק מה שאני אומרת!
:)
צר לי, אבל אני לא מסכימה עם הנאמר, בכמה רמות:
ראשית, ברמת האשרור של הדרישה למונוגמיה, ודרכה (באופן מרומז) גם למונוסקסואליות. כשאנחנו חוזרות ואומרות: "כן, אנחנו יכולות/ים לבחור", אנחנו אומרות "כן, הסטנדרט הזה טוב ומוצדק, ואנחנו מוכנות ויכולות למלא אותו". בה בעת, אנחנו גם מתעלמות או "זורקות החוצה" את אותן/ם ביסקסואליות/ים שלא יכולות, לא רוצות או לא מוכנות לבחור. כלומר, אנחנו מבצעות משטור גם של עצמנו וגם של הקהילה הביסקסואלית, ומאשררות את הסדר החברתי הקיים.
שנית, ברמת המין והמגדר: כמו שכתבתי למעלה, קיימים יותר משני מינית, ויותר משני מגדרים (ושווה להסתכל בלינקים). הא/נשים שלא נכנסות/ים לקטגוריות האלה (כפי שהשיח הדומיננטי מגדיר אותן) אינן/ם "כל מיני" ואינן/ם "באמצע" (חוץ ממי שמגדיר/ה עצמו/ה כך). ישנן מגדרים ומינים רבים, והם מובחנים וראויים להתייחסות.
שלישית, ברמת ההבדלים בקשרים בין גברים לנשים – לדעתי ההבדל קיים והוא חשוב, היות והוא הבדל של יחסי כוחות. החברה שלנו מבנה גברים כמי שהם תמיד בעמדת כח על נשים (ובאופן דומה, בענין של מגדר – החברה מבנה סיסג'נדרים כמי שהן/ם תמיד בעמדת כח על טרנסג'נדרים/ות וג'נדרקווירז). התעלמות מההבדלים היא מסוכנת בדיוק בגלל שהיא עלולה להביא לנירמול (הפיכה לנורמלי) של יחסי הכוחות האלה. ומכאן, כמובן אפשר לצאת ולהגיד שהבדלים רבים נוספים קיימים: הבדלים של נטיה מינית (סטרייטית/קווירית ומונוסקסואלית/ביסקסואלית, בהיררכיה תואמת), הבדלים של גזע, הבדלים של מוצא, הבדלים של מעמד, הבדלים של בריאות ו"יכולת גופנית" (לעומת נכות), הבדלים של גיל, הבדלים של השכלה, וכן הלאה. כל ההבדלים האלה מבנים את יחסי הכח במערכות יחסים ביננו לבין אחרות/ים – כולל במערכות יחסים זוגיות. לכן הייתי נזהרת מאוד מהאחדה של ההבדלים האלה, שלמעשה משמרת אותם.
לא יודעת, המסננת הזו שמסננת "מגדר" בבחירת בני זוג "מקולקלת" לעיתים אצל ביסקסואלים(לא תמיד, אבל לעיתים) – ככה שהמגדר הוא פחות משנה בעניין בחירת בני זוג כלשהם. או שאת שואלת לגבי קיום יחסי מין עם גוף יחסית זכרי לעומת גוף יחסית נקבי?
רק להסר ספק – לא נפגעתי ולא לקחתי אישית. אני חושבת שהעלאת שאלות מעניינות, שמעסיקות הרבה א/נשים, ולכן בחרתי לענות בפוסט.
הבנתי,
תודה רבה על תגובתך הארוכה והמפורטת זה עזר לי מאוג לעבודתי המקצועית ולהבנתי כאדם בכלל את מכלול החברה,
יישר כוח והמון אושר, אהבה ואחווה,
מכל הלב
אני גם רוצה לתת את שני השקלים שלי!
אז אני גבר ביסקסואל, חובב גדול של מונוגמיות, וכרגע נמצא בקשר עם אישה כבר 5 שנים.
בשום שלב אני לא מרגיש ש"חסר" לי משהו.
מה שחשוב להבין זה שביסקסואלים לא בהכרח חווים משיכה לגברים ומשיכה לנשים כדבר שונה באופן מהותי. אין משיכה לנשים ומשיכה לגברים, יש משיכה לאנשים. אותו דבר עם הנאה מינית ורומנטיקה. אני חווה את אותו סוג של הנאה מינית ורומנטיקה בלי קשר למגדר של הפרטנר/ית. אז למה שאני ארגיש פספוס?
הסיבה שלדעתי קשה לחשוב על כך זה כי סטרייטים והומואים ולסביות חווים גברים ונשים כשתי קבוצות נפרדות לגמרי ובהתאם גם את המשיכה לגברים ונשים כשתי משיכות שונות לגמרי. מה לעשות – הם נמשכים לקבוצה אחת ולא לשניה. ביסקסואלים חווים את זה אחרת, לא בהכרח כקונפליקט.
רק רוצה לחדד ולהעיר, שקודם כל ביסקסואליות/ים רבות/ים נמשכות/ים ליותר משני מגדרים ("גברים" ו"נשים"), ושנית כל, עבור ביסקסואליות/ים רבות/ים מגדר דווקא כן משחק תפקיד משמעותי (ואפשר להציץ בתגובה שלי לליהי למעלה).
אגב, גם הדרישה "להסתפק" באיש/ה ממגדר אחד או בזוגיות מונוגמית מבטאת נסיון "לנרמל" ביסקסואליות (כלומר, להפוך אותה לנורמלית ונוחה לעיכול). יש פה שוב חזרה על הדברים שכתבתי בתגובה לשאלה על נישואין: זוהי למעשה בקשה מביסקסואליות/ים להתאים את עצמן/ם למערכות חברתיות הטרונורמטיביות.
אני לא חושבת שצריך לבחור – לא במגדר אחד ולא בזוגיות אחת.
מהמם!
כיף לראות נימוקים חדים, לא-מתפשרים וחזקים שאני כה מסכים איתם.
:)
תודה יקירי :)
האם חל איסור על טקסט בשחור, מסך בלבן כתמים סגולים ברקע? הלכו לי העיניים.
זה העיצוב שבחרתי, והוא נוח לא/נשים מסוימות/ים ולא נוח לאחרים/ות. יש כמה אלטרנטיבות, אם לא נוח לך לקרוא את הבלוג בפורמט הנוכחי:
– אם יש לך גישה לפיד רסס (למשל, Google Reader), אפשר לקרוא שם פוסטים מלאים דרך הפיד של הבלוג.
– יש גרסאות של Firefox וגם של אקפלורר שבהן אפשר לעשות כך:
View-> Page Style-> No Style
זה עושה שתראה את העמוד בטקסט רגיל.
– גם יש דרך לשנות את הצבעים של העמוד: http://www.russellbeattie.com/blog/the-zap-colors-bookmarklet
– וכמובן, שתמיד אפשר לעשות קופי פייסט לוורד או משהו…
בהצלחה :)
תודה שירי, פוסט מעולה.
קראתי אתמול בלילה ועד עכשיו אני תוהה לגבי מה שכתבת. אני מגדירה את עצמי כ"הכל מהכל", לא סטרייטית לגמרי אך נמשכת ל(חלק P: מה)גברים, ובכ"ז יש לי משיכה לנשים ואני לא סולדת משום הגדרה שציינת. מצאתי בהחלט שחברות שמגדירות עצמן כלסביות ותו לא התקשו לקבל אותי, בקשרים זה תמיד היה ב"מאחורה של הראש". איכשהו, כשזה עלה בשיחה (אם זה עלה בשיחה, כי רבים האנשים שלא מסוגלים להגיב לזה במתינות או בכלל) נראיתי כמו בן אדם לא צפוי, מישהי שעלולה עוד להתהפך מול עיניהם. מיותר לציין שזה מגוחך בעיני, נכון?
מאז עברו הרבה מיים בנהר והפסקתי לדבר על זה לחלוטין. את צודקת לגמרי- מי שמגדיר את עצמו כביסקסואל נתון למכבש לחצים עז יותר, תוך נימוקים כגון, חוסר החלטיות, חוסר יציבות וכו'.
לחלוטין הזדהיתי עם מה שכתבת לגבי העניין המונוגמי. ככל שעובר הזמן אני מבינה עד כמה הבסיס של זה הוא דיכוי נשים, ועד כמה- בשורה התחתונה- גברים צריכים את זה יותר, אבל גרמו לנו להבין שזה הפוך, מעין פסיכולוגיה הפוכה.
תודה זויה :)
משהו מענין שבולט במה שכתבת זה איך שמונוסקסיזם (ההנחה שכולן/ם הן/ם, או צריכות/ים להיות, מונוסקסואליות/ים, והענישה של מי שלא עונה לדרישה) פועל כל כך יפה גם על מי שלא מזדהה בתור ביסקסואלית (בכלל, או באופן פומבי). בעיני זו הוכחה די ברורה לקיום של דיכוי נגד כל מי שאינו/ה מונוסקסואל/ית, ולא משנה כיצד היא מזדהה.
לגבי נישואין ומונוגמיה – אני חושבת שזה לא בדיוק ש"גברים צריכים את זה יותר". למעשה, אפילו ההפך: גברים לא "צריכים" נישואין, במובן שהם מקבלים פריווילגיות חברתיות גם בלי להתחתן, וגם במובן שהם מרוויחים פי מליון יותר פריווילגיות ברגע שהתחתנו (כאמור: נקיון, בישול, טיפול בילדים, סקס, סטטוס חברתי, וכן הלאה וכן הלאה). אגב, עקב המעמד הפריווילגי של גברים, ובעיקר העובדה שהיחס שלהם למוסד הנישואין הוא בעיקר יחס קפיטליסטי (של כסף, עבודה וצריכת מוצרים), גברים לא נשואים גם יכולים לרכוש לעצמם בכסף את כל השירותים האלו. על כך, אגב, פמיניסטיות רדיקליות קוראות לנישואין "זנות ממוסדת" (מוסד שהוא, לטעמי, הרבה יותר גרוע והרבה יותר מסוכן לנשים מאשר עבודת מין).
אני חושבת שלשאלת ה"מי זקוק/ה יותר" למוסד הנישואין, התשובה היא דווקא נשים. כי על מנת לשמר את המצב שבו גברים נהנים מפריווילגיות על חשבון הנשים, יש צורך לשמור על נשים במצב של תלות מוחלטת בגברים: כלכלית, מעמדית, חברתית וכן הלאה. על מנת שיהיה להן אינטרס להכנס לנישואין ולא לצאת, צריך לסדר את החברה ככה שלהיות רווקה זה אפילו יותר גרוע מלהיות נשואה. ואגב, אפשר לראות בהרבה מקומות בעולם, שככל שהעצמאות הכלכלית והחברתית של נשים עולה, כך הן נוטות פחות להתחתן.
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת לגבי *מוסד* הנישואים. אבל יש זוויות אחרות שאולי שווה להביט בהן: כמו, למשל — גברים בזוגיות חיים יותר זמן, ויותר בריאים. נשים ש*אינן* בזוגיות (הטרוסקסואלית) חיות יותר ובריאות יותר. אפשר להסביר את זה דרך הפריווילגיות שמנית, אבל זה לא סותר את זה שגברים "צריכים" את זה יותר. אלמנים מתים מהר יותר מאלמנות.
וגם, לא כל זוגיות היא ממוסדת באותה מידה. יש את הקטע הממשלתי/רבני/מוסדי אחר, ויש את הרצון האישי של א/נשים לחיות איך שטוב להן. בדיוק כמו שאני מתנגדת לאילוץ למראית עין, או "סגנון חיים" מונוגמיים (כי הרי מונוגמיה אמיתית היא יצור נדיר), אני גם מתנגדת לרעיון שזוגיות אקסלוסיבית (לא אוהבת את המילה מונוגמיה שבעצם קשורה לנישואים) היא בהכרח דכאנית. היא דכאנית רק אם המוטיבציה היא מה תחשוב החברה, או מה שבן/בת הזוג כופים על השני. אני חושבת שיש בדבר הזה, כמו בכמעט כל דבר, ספקטרום. ואולי באמת רוב האנשים הם מטבעם לא אקסלוסיביים, או לא לגמרי אקסקלוסיביים, אבל לא הייתי רוצה להדיר את הקצה של העקומה מהדיון.
מסכימה איתך. בדיוק כתבתי על זה בתגובה ל-imprudence למטה.
לינק חוזר: פורום ביסקסואלים/ות – שאלות נפוצות
אוי, שירי, שירי… פוסט ממש נהדר שמבטא את ההרגשה שלי כלפי ביסקסואליות באופן מדויק (למרות שאת אומרת ש"אף אחד לא שואל איך אפשר להיות הטרוסקסואל", כשאני שואלת את זה על בסיס יומיומי, אבל אני מוזרה.)
הבעיה שלי היא שערבבת פה שני דברים שלא חייבים להיות קשורים – הגישה שלך לביופוביה והגישה שלך כלפני מונוגמיה ומוסד הנישואין. זה לא חייב ללכת ביחד. את החלק הביסקסואלי (כמו שפתחתי ואמרתי) אהבתי והזדהתי מאוד. עם הפסקה על המונוגמיות אני ממש לא. הרושם שיווצר מול אנשים "שחדשים בתחום" הוא לא מאוזן לדעתי, מכיוון ששני הדברים האלה (ביסקסואליות ודחיה ממונוגמיה) לא חייבים ללכת ביחד.
אני בדיוק התארסתי ואני רואה בקשר שלי משהו מאוד יפה וטוב שמחזק את שנינו. זה שבחרנו למסד את הקשר הזה, זה שאנחנו לא רוצים קשר פתוח וזה ש(חס ושלום) נרצה ילדים בשלב מסויים – זה לא אומר שאנחנו משמרים את הפטריאכיה הגברית, זה לא אומר שהוא מנצל אותי מינית או שאני אשאר עם הילדים בבית בזמן שהוא ילך לעבודה. אם כבר מישהו מקובע פה בסטריאוטיפים זאת את. אנחנו נעשה את החיים המשותפים שלנו איך שאנחנו נבחר ולא בשום צורה אחרת. אנחנו בוחרים ללכת ביחד, לאן שזה לא יהיה. לא תמיד צריך להוסיף פרשנויות.
יש קשר הדוק בין ביפוביה לבין מונוגמיה. שנאת פוליאמוריה ושנאת פוליסקסואליות זה שני ביטויים של מבנה חברתי שמגן על עצמו. זה מבנה חברתי דכאני, פטריארכלי, גזעני, קפיטלסטי…
השתחררות ממונוסקסיזם לא מחייבת השתחררות ממונוגמיה, אבל זה בהחלט רעיון טוב.
אנשים ש"חדשים בתחום" צריכים להבין שאין לנו שום כוונה לכבול את עצמנו לכללי המבנה המדכא. כניעה למונוגמיה היא כפסע מכניעה לביפוביה. הכרה במונוגמיה כמצב טבעי היא בעצם הכרה בצורך "לבחור" מגדר אחד, ולוותר על המגדר השני.
מיסוד הקשר שלכם לא עומד בחלל. הוא חלק ממוסד רחב יותר. הוא משרת אינטרסים מסוימים. אם אלו האינטרסים שלך, אז מה טוב לך. סטטיסטית, זה מאוד לא סביר. זה שאת אדם נאור, לא סותר את העובדה שרוב רובם הגדול של הזוגות המונוגמים מנציחים מבנה פטריארכלי.
על זה בדיוק דיברתי כששאלתי אותך אתמול האם אין לך כביסקסואל-תחושת פיספוס של מגדר אחר,
והנה אתה אומר:
הכרה במונוגמיה כמצב טבעי היא בעצם הכרה בצורך "לבחור" מגדר אחד, ולוותר על המגדר השני.
והרגשה זו לא נמצאת אצל סטרייטים
אשמח אם תוכלי לשמור את השאלה הזאת לתת-שרשור אחד ולא לפזר אותה לכל עבר – מה גם שכבר ענו לך למעלה הרבה א/נשים. תודה.
אבל מונוגמיה זה גם לחיות עם פרטנר מאותו מין, ולאו דווקא בחלוקת תפקידים פטריאכלית. זה פשוט מבנה חזק יחסית (כמובן שיחסית), שטוב לגידול ילדים. יש גם מבנים שבטיים וחמולתיים שטובים לגידול ילדים, אבל הם בפועל דכאניים אפילו יותר. אם ילדים לא על הפרק, או שגדלו כבר, אכן, למבנים האלה לאו דווקא יש יתרון. זה שזה מבנה עם פוטנציאל להיות רע לנשים, כן. אבל הרבה פחות כשמדובר בהתקשרות של פמיניסטית מודעת.
הערבוב שאת עושה בין ביסקסואליות לבין דחיית קשר בלעדי אכן לאו דווקא מחוייב מציאות, ונראה לי לא כל כך רלוונטי. בסופו של דבר ביסקסואליות זה משיכה מינית, הפוטנציאל כדברייך, ולא התנהגות מינית (=מימוש). אין בעיה להיות בקשר עם בלעדיות ועדיין להיות ביסקסואלי, כי המשיכה המינית היא בראש, ועדיין ממשיכה לעבוד.
כן, לזה התכוונתי :)
תודה על התגובה.
אני חולקת על Duck בכל מה שנוגע ל"כניעה", אבל מסכימה איתו כשהוא אומר שמעשים לא מתקיימים בואקום. העובדה שנישואין הם מוסד פטריארכלי וקפיטליסטי לעילא ולעילא אינה סטריאוטיפ, היא מאוד מוחשית ויש לה גם היסטוריה וגם הווה מאוד עשירים.
לענין בחירה בנישואין וגו' – גם כאן חשוב לזכור את הקונטקסט. האם בחברה אחרת, בזמן אחר, עם ערכים אחרים, כל כך הרבה נשים היו "בוחרות" להתחתן? רוצה לומר – במידה רבה, הבחירות שלנו מוכתבות מראש על ידי האופציות שהחברה מציגה שלנו. בתרבות שבה "יותר כדאי" להתחתן – גם מבחינה מטריאלית (כלומר, של כסף ומשאבים שונים) וגם מבחינה של שיח ודמיון תרבותי – אין פלא שכל כך הרבה נשים בוחרות באופציה הזאת.
אני גם לא מבינה את הטיעון של "לא קשור". הסטריאוטיפ על ביסקסואליות/ים כמי שלא מסוגלות להיות במונוגמיה מחבר בין שני הנושאים באופן שהוא כמעט ולא ניתן להתקה. כמו שכתבתי למעלה, וגם בתגובות, השאלה "האם אתן/ם מסוגלות להיות במונוגמיה?" אינה באמת שאלה, אלא דרישה להתאים לסטנדרטים הטרונורמטיבים. במקום לענות: "כן, בטח שאנחנו יכולות!" ולאשרר את הדרישה, העדפתי להתמקד בבעייתיות של השאלה עצמה.
ולמרות כל זאת, אני רוצה להבהיר שאני מדברת פה על מוסדות ועל מבנים, לא על מערכות יחסים אינדיווידואליות. זה יהיה מאוד פשטני לטעון ש"אם את מתחתנת אז את משמרת את הפטריארכיה", כי המציאות היא הרבה יותר מורכבת מזה – וחלילה לי לטעון את זה. אני מאוד מכירה בעובדה שניתן לנהל חיי נישואין שאינם הטרונורמטיבים (אגב, לכן הדגשתי את המונח "נישואין הטרונורמטיבים" – כי לא כל נישואין הם כאלה). ביחוד במקרה של ביסקסואליות/ים, שהרבה פעמים "נראות" כאילו הן בסוג כזה של מערכת יחסים (הטרונורמטיבית). אז להסר ספק – ניתן להיות ביסקסואלית ופמיניסטית ומהממת גם אם את נשואה. הבעיה היא לא במערכות היחסים שאנחנו מנהלות, אלא במבנים ובסטנדרטים החברתיים.
המממ… אין לי הרבה מה להגיד חוץ מאחלה תגובה. אני מניחה שלגבי נישואין נצטרך להסכים שאנחנו רואות את זה אחרת, אבל באמת… אחלה תגובה.
תודה ^_^
מאמר חשוב. קצת תיאורטי בשבילי ומכסה הרבה שטח מעבר לבי-סקסואליות גרידא…
דבר שמפריע לי זה שאת רואה את המונוגמיה כדרך לבסס את השליטה הגברית בנשים. התפיסה הזו פשוט אינה נכונה. העובדה שהגבר יוצא לעבודה והאישה מטפלת בילדים (כשמסתכלים על המודל המונוגמי הסטנדרטי) אינה אומרת שהגבר בשליטה. לעתים זה אומר שהאישה בשליטה והגבר אינו ממש את עצמו אלא הופל העבד של המשפחה… בכל מקרה זה נושא לדיון אחר לחלוטין נראה לי :)
תודה על התגובה.
אכן, באופן תיאורטי ובעולם דמיוני, העובדה שהגבר יוצא לעבודה והאישה נשארת בבית לאו דווקא אומרת שהגבר נמצא בשליטה. בעולם שלנו, בתרבויות שלנו, בהיסטוריות הספציפיות ובתנאים המטריאלים שמתקיימים בכאן ובעכשיו (וגם בעבר, כמובן) – ככה זה. חשוב לציין שאני לא מכחישה את העובדה שקיים גם דיכוי של גברים במסגרת המשפחה ההטרונורמטיבית, כפי שגם כתבתי בפוסט. עם זאת, הדיכוי של גברים במסגרת הזאת (כפי שגם אתה בעצמך אומר) הוא דיכוי קפיטליסטי, קרי של כסף ועבודה. לעומת זאת, דיכוי נשים באותה מסגרת הוא נרחב הרבה יותר. לפירוט בנושא ממליצה מאוד מאוד לקרוא את "הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי" של אדריאן ריץ' (כאן בלינק, מתחת ל"תיאוריה לסבית" בתפריט מימין), ולחשוב על מה שהיא כותבת גם במונחים של מונוגמיה (למעשה, אפשר פשוט היה לקרוא למאמר "מונוגמיה הטרוסקסואלית כפויה", והוא היה ממשיך לעבוד מצוין).
צר לי, אבל אני לא יכול לקרוא את המאמר שציינת כי אני לא חבר באתר ואני לא מתכוון לרכוש שם מנוי בקרוב :)
אני חושב שאת מתעלמת מהרבה מאוד אספקטים. המודל שאת מציגה הוא פשטני וכולל חלק מהזוגות אך לא את כולם. אין מודל אחד שאפשר להחיל אותו, שהרי שני זוגות שלכאורה חיים באופן דומה, האנשים בתוך הזוגות יכולים להרגיש מדוכאים בנסיבות שונות, כך יש נשים שעבורן, להיות בבית ולגדל את הילדים זה מימוש עצמי, בזמן שישנם גברים שהיו מעדיפים להשאר בבית ולגדל את הילדים ונאלצים לצאת לעבודה.
בכל מקרה, לדעתי כל קריאה לא שיוויונית לשינוי סדרי עולם לעולם לא תשיג שיוויוניות.
אני מקווה שלא פספסתי את כוונתך בגלל חוסר הכרותי עם המאמרים שאת מתבססת עליהם :)
צר לי, אבל הדיון בבלוג הזה לא מיועד להסבר על "פמיניזם – מדוע ולמה?", ולכן לא אענה לתגובה שלך כלשונה.
את המאמר שקישרתי אליו אפשר למצוא גם באנגלית כאן (בחינם). ממליצה לך לקרוא אותו, ולחפש מקורות נוספים לקריאה בסיסית, שאולי יוכלו לענות לך על השאלות.
אורן, אני חושש שאתה לוקה במצב שהינו נפוץ מאוד בקרב בעלי פריווילגיות – דימיון סימטריה.
למשל, ישראלים רבים מאמינים שיש "סכסוך" בין ישראל לפלסטינים, שצריך לפתור בעבודה משותפת. למעשה, ברור שאין סימטריה כזו – צד אחד תוקף, כובש, צד שני מותקף, נכבש. צד אחד אשם והשני מתגונן. צד אחד אחראי לאי סיום המשבר, ויכול לפתור את המשבר פשוט ע"י הפסקת תוקפנותו, צד שני נאבק ומתנגד בהגנה על זכויותיו, ואינו דרוש לכל פעולה נוספת לסיום הסכסוך.
אותו מצב נכון לגבי דיכוי מגדרי. אין סימטריה בין גברים ונשים. הגברים מדכאים ומרוויחים מהדיכוי, נשים סובלות מהדיכוי. נשים אינן מדכאות גברים. רק צד אחד אשם. לצערי, גברים רבים מאמינים שפמיניזם הוא נסיון להקנות זכויות לנשים על חשבון זכויות גברים, ולכן יש להחליף אותו בעבודה משותפת. האמת היא שהפמיניזם אכן שואף להקנות זכויות לנשים על חשבון גברים, אך לא על חשבון הזכויות שלהם אלא על חשבון הפריוויליגיות שלהם.
מתוך ראיה כזו קל מאוד לראות כיצד מבנים חברתיים רבים, ובתוכם מוסד הנישואים, הם דכאניים ביותר, והדיכוי הזה מופנה נגד נשים ולטובת גברים.
שוב, ראיה כזו דורשת מאמץ. למשל, טעות נפוצה היא שנתינת שירותים שונים ללא תשלום לנשים, למשל משקאות חינם, היא אפליה לטובת נשים. למעשה, ברור שזו אפליה נגד נשים, אבל צריך אומץ מסוים כדי להכיר בכך. אומץ להכיר בפריווילגיות מובנות. אומץ להודות בשותפות בפשע (והשגת רווח גדול ממנו) ללא כוונה מודעת (אך עם כוונה לא מודעת, בהחלט).
ד"א: רוב הנשים משתתפות בדיכוי המגדרי. קבוצות מדוכאות רבות נוהגות כך. בנוסף, יש מקרים של דיכוי גברים ע"י נשים. שניהם אינם מערערים את מה שאמרתי אפילו במעט, למרות שהם משמשים כלי נשק נפוץ להצדקת הדיכוי.
י