מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו.

בצד השני של הדיון נמצא הצד הביסקסואלי, שטוען את הטיעון הסימטרי-ההפוך. רוב הטיעונים האלה, בעיני, הם לא הרבה יותר מאפולוגטיקה, ועל כן אשתדל לקצר בתיאור שלהם – מבחינתי הם חומר רקע בלבד לנושא האמיתי של הדיון.

וכך טוענות המצדדות בצד הביסקסואלי:

  1. שבדומה למלים "הומוסקסואליות" ו"לסביות", "ביסקסואליות" היא מילה שהומצאה על ידי הממסד הרפואי, ונוכסה רק מאוחר יותר על ידי התנועה הביסקסואליות. על כן, לקהילה הביסקסואלית עצמה לא היתה כל השפעה על יצירת המילה במקור או על המבנה הלשוני שלה. עם זאת ואף על פי כן, מאז ניכוס המילה על ידי התנועה הביסקסואלית, מקובל לפרש אותה כמילה שמצביעה על "משיכה פוטנציאלית לא/נשים מיותר ממין ו/או מגדר אחד" (פירוש שהתקבל כבר עם עליית התנועה הביסקסואלית בארה"ב ובאנגליה בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90).
  2. שמבחינה לשונית, "השניים" שבביסקסואליות עשוי להתייחס לא למספר המגדרים שאנו נמשכות/ים אליהם, אלא לקטגוריות שונות: משיכה לא/נשים ממגדרים דומים לשלנו (=הומוסקסואליות) + משיכה לא/נשים ממגדרים שונים משלנו (=הטרוסקסואליות).
  3. שמבחינה היסטורית, התנועה הביסקסואלית בארה"ב החלה לצבור פופולריות בערך באותו זמן עם התנועה הטרנסג'נדרית, ועל כן בשלבים הראשונים של התנועה, לא היו קיימות מלים לתיאור של מגדרים ומינים לא-בינאריים. עם זאת ואף על פי כן, לאורך ההיסטוריה של התנועה, המילה "ביסקסואליות" תמיד תיארה גם משיכה לא/נשים ממגדרים לא-בינארים, תוך שימוש במונחים כמו "מגדר/ים שלישי/ים", "א/נשים אנדרוגינים", "בין לבין", וכו'.
  4. שמבחינה היסטורית, קהילות ביסקסואליות תמיד היו אחד המקומות המקבלים ביותר עבור טרנסג'נדרים/ות וג'נדרקווירז, ושרוב הזמן, שתי הקהילות היו בסולידריות.
  5. שדיון שמתעסק בביסקסואליות אך רק בכל מה שנוגע לפוליטיקה טרנסג'נדרית מבצע מחיקה מבנית של ביסקסואליות, היות והוא ממקם פוליטיקה טרנסג'נדרית בראש סדר העדיפויות, גם כשזה נוגע לעניינים פנים-ביסקסואלים ולזהות ביסקסואליות. היות ועד כה, לא שמעתי אחרות/ים טוענות את הטיעון הזה, אני מרשה לעצמי להקדיש לו עוד כמה שורות על מנת להבהיר מה הכוונה. מצטטת את עצמי מדיון בפייסבוק:

הרבה פעמים אני מרגישה כאילו ביסקסואליות היא לא באמת ענין של הזהות (או הזהויות) המיניות שלנו, כלומר – החוויות שלנו, התשוקות שלנו, החיים שלנו כביסקסואליות/ים, הדיכוי שאנחנו חוות כבי, המערכות התרבותיות, החברתיות והפוליטיות שמעצבות את חוויות החיים של ביסקסואליות/ים, דיכוי מבני ומוסדי שביסקסואליות/ים חוות/ים, וכו' וכו'. במקום זאת, אני מרגישה שמצפים ממני לקבוע את הזהות המינית שלי (כלומר, האם אני "צריכה" להזדהות בתור בי, פאן, קוויר וכו') לפי זהויות המגדר של א/נשים אחרות/ים.

השאלה האם ביסקסואליות תורמת יותר או פחות לערעור על הסדר המגדרי מדגימה את זה מאוד ברור. היא רומזת שא/נשים ביסקסואליות/ים צריכות לקבוע את הזהות שלהן/ם לפי פוליטיקה טרנסג'נדרית לעומת פוליטיקה ביסקסואלית. אם נסתכל על ביסקסואליות מהפרספקטיבה של השאלה הזאת, אז ברור שהתשובה תהיה: "כן, ברור שפאן/קוויר". אבל לאחרונה אני מנסה להטיל ספק בהנחות שמתחבאות מאחורי השאלה הזאת, שנראה לי שנובעות מביפוביה מופנמת. העובדה שאנחנו (בתור תנועה) מתעסקות כל כך הרבה בשאלה הזאת רומזת על היררכיה פוליטית שיוצרת סדר עדיפויות שלילי בין נושאים טרנסג'נדרים לנושאים ביסקסואלים.

ורק להתעקש עוד קצת על הנקודה: השאלה ההפוכה יכולה להיראות קצת ככה: "באיזו מילה צריכות/ים טרנסיות/ים להזדהות, על מנת להביא לקבלה ולגיטימציה של ביסקסואליות?" – שאלה שכל איש/ה בעל/ת מודעות פוליטית בסיסית תבין שהיא בלתי מקובלת לחלוטין. כולי תקווה שהשאלה הזאת מדגימה עד כמה פוגעני להפנות את אותו טיעון כלפי ביסקסואליות/ים.

הפסקת בינים

בנקודה זו, כדאי להזכיר שרוב רובו של הדיון הזה מנוהל בין טרנס/ג'נדרקווירז שמזדהות/ים כבי, לבין טרנס/ג'נדרקווירז שלא מזדהות/ים כך. חשוב לי להפנות תשומת לב לעובדה הזאת, מפני שהצד הטוען לבינאריות בדרך כלל נוטה להציג את הדיון בתור כזה שמתנהל בין טרנסג'נדרים/ות לסיסג'נדרים/ות*, ובכך ממקם את הצד הביסקסואלי לא רק כמי שהן/ם טרנספוביות מבחינה לשונית, אלא גם כמי שהן/ם חיצוניות לקהילה הטרנסג'נדרית, לזהויות טרנסג'נדריות ולפוליטיקה טרנסית. במילה אחת – בתור הצד הפריווילגי.

דוגמה כואבת לסוג כזה של דיון קרתה ביני לבין בלוגר טרנסג'נדר אמריקאי בתגובות לפוסט אחד שלו. לאורך כל הדיון, אותו בלוגר התעלם מהזהות הג'נדרקווירית שלי בגלל שהזדהיתי כביסקסואלית. הכותב עוד הגדיל לעשות וכתב ש"אם היית מעוניינת בנושאים טרנסג'נדרים כמו שאת מעוניינת בזה שא/נשים יוכלו להשתמש במילה שמוחקת קטגוריות גדולות של טרנסג'נדרים/ות, אז לא הייתי מדבר אליך ככה" (כלומר, כאילו אני סיסג'נדרית). המסר כאן הוא שזהות ופוליטיקה ביסקסואלית היא טרנספובית ממהותה ועל כן סותרת הזדהות ופוליטיקה ג'נדרקווירית וטרנסג'נדרית.

תגיד/י שאת/ה ביסקסואל/ית ויקראו לך "בינארי/ת" – תגיד/י שאת/ה גם ג'נדרקוויר/ית ויתעלמו ממך

המדרון החלקלק

כפי שניתן לראות מדברי אותו בלוגר, הביקורת כלפי ביסקסואליות כבר לא מתמקדת במילה בלבד, אלא "מחליקה" מהרובד הלשוני לרובד המציאותי. אם: ביסקסואליות=טרנספוביה, הרי שגם ביסקסואל/ית=טרנספוב/ית. זו לא קפיצה עצומה, ואני לא מופתעת ממנה בערך באותה מידה שהיא שוברת לי את הלב. קרה לי, למשל, שמישהי/ו טענ/ה בפני שהסיבה למוניטין "הבינארי" הרע של ביסקסואליות, היא למעשה העובדה שא/נשים ביסקסואליות/ים הן טרנספוביות/ים. ואכן לאחרונה התחלתי לשים לב (אם נשים בצד שניה את תופעת המחיקה הביסקסואלית) שבחלקים מסוימים של כתיבה טרנסג'נדרית, א/נשים ביסקסואליות והתנועה הביסקסואלית מופיעות/ים כמעט אך ורק בהקשר של דיכוי טרנסג'נדרים/ות.

למשל, בזמן שכתבתי את הפוסט הזה קראתי את ספרה של סוזן סטרייקר, "היסטוריה טרנסג'נדרית" [Transgender History], ספר שמסכם את ההיסטוריה של התנועה הטרנסית האמריקאית החל משנות ה-50 ועד לימינו. כאשר הגעתי לחלק שמדבר על שנות ה-90, הבנתי שעד כה הכותבת איזכרה ביסקסואליות רק פעם אחת ויחידה: במשפט אחד במבוא שמסביר את משמעות המילה (בתור "משיכה לכל מגדר שהוא"). מנקודה זו ועד שנות ה-90, ביסקסואליות וא/נשים ביסקסואלים/ות נעלמות/ים מעין ומתשומת לב היסטורית, וזאת בעוד שהומואים ולסביות מוזכרות/ים פעמים רבות (בהקשרים חיובים ושליליים). רק להדגיש: א/נשים ביסקסואליות/ים נמחקו בספר גם מתוך אירועים שבהם הן/ם נכחו ללא ספק: הפגנות, מרד סטונוול, מצעדי גאווה, תנועת השחרור ההומו-לסבית, וכו'. הקהילה הביסקסואלית חוזרת לתמונה בשנות ה-90 – אך ורק בהקשר של הדרת טרנסג'נדרים/ות.

עוד דוגמה היא הקיצור LGB [הומואים, לסביות וביסקסואלים] שכמה וכמה כותבות/ים טרנסג'נדרים/ות משתמשות בו בהקשר של הדרה. למשל, במאמרו "נאבקים כדי לנצח" [Fighting to Win] מתוך האנתולוגיה המצוינת That's Revolting!, הפעיל הטרנסג'נדר דין ספייד (שחוץ מהענין הזה הוא מהמם לחלוטין) חוזר שוב ושוב על המונח "LGBfakeT" [להב"ט-מזוייפת]. בכך הוא ממקם ביסקסואליות/ים לא רק כמדכאות/ים של טרנסג'נדרים/ות, אלא גם כמי שזוכות לפריווילגיה דומואית, תוך הנחה מוטעית שהמאבק הדומואי כולל את הצרכים ואת האג'נדה של ביסקסואליות/ים (ולא, למשל, דורך עלינו באלגנטיות בדרכו אל הפריווילגיה ההטרונורמטיבית** הלבנה המובטחת).

גם אותו בלוגר שהזכרתי למעלה השתמש במונח "קהילת ההומואים, הלסביות והביסקסואלים", אל מול הטרנסג'נדרים (והעיר באופן מדויק שהקהילה "לא רוצה שום קשר אלינו. ט' זה טיוח"). הוא תיקן והוסיף את המילה "הסיסג'נדרים" אחרי שהערתי לו, אבל עם זאת התיקון עדין לא מערער על הנחת הבסיס: ביסקסואליות עדין מוזכרת כאן אך ורק בהקשר של דיכוי א/נשים טרנסג'נדרים/ות.

אז מאיפה זה בא?

הדיון הזה הוא חשוד מאוד בעיני: אם טרנספוביה באמת היתה פה הנושא המרכזי, אז למה להתמקד רק בביסקסואליות ולא באחרים? או אם אנחנו בקטע של להתנגד לבינאריות, למה לא ללכת קודם לבינארית ההומו/הטרו – מבנה בינארי נרחב ודכאני הרבה הרבה יותר מבי? או אם אנחנו רוצות לדבר על טרנספוביה פנים-קהילתית, לאן נעלמו ההומואים הסיסג'נדרים? או התנועה הלסבית, שחלקים נרחבים ממנה מדירים טרנסג'נדרים/ות – ובעיקר נשים טרנסג'נדריות – באופן שיטתי ומבוסס? למה ללכת דווקא לתנועה הביסקסואלית – בעבר וגם כיום, התנועה הטרנספובית הכי פחות מבין השלוש, וגם התנועה עם הכי פחות משאבים שמהם ניתן להדיר א/נשים טרנס וג'נדרקווירז? שלא לדבר על זה שבארץ, הקהילה הביסקסואלית יצאה מתוך הקהילה הטרנסג'נדרית, ומונהגת על ידי ג'נדרקווירז וטרנסיות/ים.

רק לשם ההוגנות – חייבת לציין שטרנספוביה היא אכן בעיה קשה בקהילות ביסקסואליות רבות, חוויתי את זה על בשרי (כולל בארץ, אך לשמחתי יותר בחו"ל), יש לי המון מה להגיד על זה וגם יוקדש לזה פרק שלם בספר שלי. עם זאת, אני חושבת שבמסגרת הדיון הזה, תשומת הלב שמקבלת טרנספוביה בקהילות ביסקסואליות היא לא רק מוגזמת ביחס לכמות היחסית של טרנספוביה בקהילות האלו (מה, שאגב, אומר המון, היות וטרנספוביה מצויה בשפע בכל מקום), אלא גם שתוכן הדיון לא מתייחס לאף בעיה מעשית שקיימת בקהילות ביסקסואליות ספציפיות. רוצה לומר: התחושה היא פחות של עבודה קהילתית, ויותר של הטלת רפש…

 נשמע לי מוכר…

הטיעון שביסקסואליות היא בינארית מבנה ביסקסואליות בתור זהות דכאנית שמנציחה אידאולוגיה הגמונית. בשפה פחות אקדמית – להגיד שביסקסואליות היא בינארית זה להגיד שביסקסואליות היא זהות דכאנית שתורמת לסדר החברתי השולט. מאיפה זה מוכר לי?…

נראה שהא/נשים הראשונות/ים שזיכו את הטיעון הזה בפופולריות לא היו א/נשים מהקהילה הטרנסג'נדרית כלל וכלל, אלא אקדמאים/ות: הומו וסטרייטית (שהזדהתה עם הומואים). אלו הן/ם לי אדלמן ואיב סדג'וויק, שניהם תיאורטיקנים קווירים מרכזיים וחשובים מאוד. הציטוט של אדלמן מתוך ספרו "הומוגרפיות" [Homographies] משנת 1994 נראה כך:

[…] בינארית ההומו/הטרו (בינאריה שאותה "המונח השלישי", ביסקסואליות, יותר מחזק מאשר מפריע).

(ולא שאנחנו באמת שוות יותר מסוגריים).

סדג'וויק כתבה משהו דומה, בערך באותו זמן.

למרות שאותם אקדמאים מכובדים כנראה אימצו את הטיעון הזה מקהילות אקטיביסטיות, הן/ם בהחלט תרמו לפופולריות שלו. הסיבה שאני מזכירה את הענין הזה כאן היא לא על מנת למחוק את החשיבות של שיח אקטיביסטי, אלא על מנת להדגיש את נקודת המוצא בתוך הדיון הזה. העובדה שככל הנראה, הטיעון בדבר הבינאריות של ביסקסואליות זכה לפופולריות "בזכות" אקדמאי הומו, לבן וסיסג'נדר ואקדמאית סטרייטית, לבנה וסיסג'נדרית, רומזת לנו שלא/נשים האלה היה אינטרס פוליטי ואקדמי במחיקה של ביסקסואליות מתוך התיאוריה והמחקר שלהן/ם.

מה עוד זה מזכיר לי?

האשמות שמציגות ביסקסואליות בתור זהות פריווילגית ודכאנית אינן חדשות. כפי שרבות/ים מאיתנו יודעות, לעתים קרובות ביסקסואליות/ים מואשמות בכך שהן נהנות "מפריווילגיה הטרוסקסואלית" – ביחוד, אבל לא רק, על ידי קהילות לסביות. ההאשמות האלה, שכבר הפכו לקלאסיות, נסמכות על ההנחה שא/נשים ביסקסואליות הינן למעשה סטרייטיות, ושהסירוב של רבות מאיתנו לוותר על קשרים עם גברים משמעו קבלה והנצחה של ההגמוניה ההטרופטריארכלית (במלים פשוטות: דיכוי סקסיסטי והטרוסקסואלי של נשים וקווירים/ות).

היי, רגע… "מנציחה הגמוניה ______-ית"… מצלצל מוכר, לא? הנה ניסוי:

  • ביסקסואליות/ים הן/ם קבוצה פריווילגית שמנציחה הגמוניה הטרופטריארכלית ומדכאת הומואים ולסביות.
  • ביסקסואליות/ים הן/ם קבוצה פריווילגית שמנציחה הגמוניה סיסג'נדרית ומדכאת טרנסג'נדרים/ות וג'נדרקווירז.

שיואו, איזה קטע!!1

בכל מקרה שלא יהיה, עצם הטיעון במשפט הזה הוא חשוד בלשון המטעה. כפי שכותבת ג'וליה סראנו:

עבורי, המילה "מנציחה" היא דגל אדום: כל פעם שמישהי/ו אומר/ת את זה, אני עוצרת לרגע ושואלת את עצמי מי מואשמ/ת ב"הנצחה" ומי לא. כמעט תמיד מאחורי הקלעים נמצא איזשהו סטנדרט כפול.

ובהתחשב בהיסטוריה הסוערת של מי זוכה להחשב חלק או מחוץ לקהילה ההומו/לסבית/קווירית, זה לא מפתיע שהא/נשים היחידות/ים שלעולם אינם/ן מואשמות/ים ב"הנצחה" של הבינאריה-המגדרית-ההטרו-פטריארכלית הן/ם ההומואים והלסביות, הסיסג'נדרים/ות והלא נשיות/ים.

ניגון חוזר, דיכוי משותף

עובדה שתמיד נשכחת בהקשר של הדיון הזה היא שבדיוק אותם טיעונים הופנו (ועדין מופנים) גם כלפי א/נשים טרנסג'נדרים/ות.

הנה מה שכותבת הפעילה והחוקרת הטרנסית והביסקסואלית ג'יליאן טוד וייס על טרנספוביה במאמרה "ל"ה נ' ט"ב" [GL vs. BT]:

למרות שטרנסג'נדריות "זכרים-לנקבות-מלאכותיות" טענו שהן מתנגדות למערכת המגדרית הסטריאוטיפית בכך שהן ברחו מן הגבריות הסטריאוטיפית, למעשה הן רק תרמו לחיזוק המערכת הבינארית על ידי בריחה מסטריאוטיפ אחד לאחר, או לכל היותר ערבוב של סטריאוטיפים שונים, במקום לתמוך בחופש מגדרי אמיתי. הן לא היו רדיקליות פוליטיות, כפי שטענו, אלא ראקציונריות שמחפשות לשמר מערכת מגדרית סטריאוטיפית שכבר היתה בתהליך דרמטי של שינוי בזכות הפעילות הפוליטית של פמיניסטיות וגייז בשנות ה-60 וה-70.

טענות דומות, כמובן, הופנו במהלך השנים גם כלפי גברים טרנסג'נדרים. אותן טענות מציירות גברים טרנסים לא רק כמי שמנציחים את הבינאריה המגדרית הדכאנית, אלא גם כמי שרודפים אחר פריווילגיות גבריות. כפי שכותרת סראנו:

למרות שהסיבות להדרת ביסקסואליות/ים וטרנסג'נדרים/ות מהתנועה ההומו-לסבית בשנות ה-70 וה-80 היו קצת שונות, הרטוריקה ששימשה עבור הדרה היתה דומה להפליא: בדרך כזו או אחרת, כולנו לכאורה "קנינו" ו"הנצחנו" את ההטרונורמטיביות. טרנסקסואליות וטרנסקסואלים, מתלבשות, אמני/ות דראג, בוצ'ות ופמיות הואשמו בחיקוי של תפקידי מגדר הטרוסקסיסטים***. ביסקסואליות הואשמו ברדיפה אחר פריווילגיות הטרוסקסואליות וצוירו כמי שהלכה למעשה, "שוכבות עם האויב".

למה ככה? למה עכשיו?

כדי להסביר זאת בקצרה, מצטטת את עצמי שוב מפייסבוק:

עוד מחשבה שיש לי לגבי מקור ההאשמות האלה, זה מה שג'וליה סראנו מכנה המסקוליניזם**** של התנועה הקווירית, דבר שאני חושבת שמשחק תפקיד גם בנושא הזה. סראנו אומרת, ואני מסכימה, שהתנועה הקווירית (וכפועל יוצא, גם הטרנסית) באופן קבוע מעדיפה נקודות מבט ורעיונות של א/נשים מהספקטרום הגברי, ודוחקת לשוליים נקודות מבט ורעיונות של טרנס וג'נדרקווירז מהספקטרום הנשי. באופן ספציפי לגבי הביקורת המוגברת שמופנית כלפי הקהילה הביסקסואלית, והחוסר היחסי בביקורת כלפי הקהילה הלסבית על טרנספוביה, אני חושבת שיש כאן השפעה משמעותית של העובדה שהתנועה הטרנסג'נדרית נשלטת בעיקר על ידי גברים טרנסים שיצאו מתוך, והושפעו על ידי קהילות לסביות. כלומר, הסיבה שהם פחות מבקרים לסביות היא שפעמים רבות אלו "קהילות המקור" שלהם. עם זאת, ביקורת כלפי ביסקסואליות היא מאוד מתאימה לשיח הביפובי שרווח בקהילות לסביות רבות.

בנוסף, לתנועה הטרנסג'נדרית קיים אינטרס ברור להתכחשות לביסקסואליות: קבלה, שיתוף פעולה או קשר עם ביסקסואליות ללא ספק "יגרור" את התנועה הטרנסג'נדרית עוד יותר "למטה", בכל מה שנוגע לפופולריות בקרב התנועה הדומואית או בציבור המיינסטרימי. בהתחשב גם בכמויות הטרנספוביה וגם הביפוביה שקיימות בשתי האוכלוסיות האלו, לתנועה הטרנסג'נדרית יש המון מה להרוויח על ידי ניתוק מביסקסואליות, והמון מה להפסיד על ידי חיבור אליה.

עם זאת, הסיבה האמיתית שאותו ניתוק הוא הכרחי לתנועה הטרנסג'נדרית לא נמצאת בשום מאפיין מהותי של התנועה או של הפוליטיקה שלה. למעשה, נראה כי לעתים קרובות התנועה ההומו-לסבית מייצרת מצב שבו יש רק "מקום אחד נוסף" בשולחן המטאפורי הידוע. מצב שבו ישנם רק שלושה כסאות מטאפוריים, ששניים מהם מסומנים "הומואים" ו"לסביות" יוצר תחרות בלתי נמנעת (ונוחה למדי) בין הקבוצות הנותרות, שנאבקות על אותו מקום יחיד. כך הקבוצות הפריווילגיות מבטיחות את מקומן שלהן, על ידי יצירת מצב שבו שתי הקבוצות שלנו נאבקות אחת כנגד השניה במקום ביחד נגד 'האויב האמיתי'. מכאן שתנועת הדומואים יכולה להסיר דאגה מליבה ולא להטריד עצמה בחסימה שלנו ממוקדי הכח – הסיטואציה שנוצרה דואגת שנעשה זאת בעצמנו. בנוסף ומן הסתם, את כל זה אפשר להגיד גם במסגרת המערכת ההטרונורמטיבית והחברה הלהט"בופובית אשר גורמת לנו לדרוך אחד על השניה ולהאבק אחד בשניה בדרכנו לפריווילגיה וקבלה מאת סטרייטים.

לסיכום

ההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות אינן קשורות לתכונות הממשיות של ביסקסואליות כמילה, כנטיה או כפוליטיקה, או להתנהגות של א/נשים ביסקסואליות/ים. למעשה, האשמות אלו עולות בקנה אחד עם מבני הכוח הדומיננטים של התנועה הדומואית, אשר מדמיינת ביסקסואליות/ים כמי שהן/ם דכאניים באופן מהותי, בתור מתודה פוליטית להרחקה שלהן/ם ממוקדי כח, ולהפרדה טקטית בין התנועה הביסקסואלית לתנועה הטרנסג'נדרית.

לסיום: על סולידריות

כל מה שיש לנו זה אחת את השניה. מבודדות מול העולם. אנחנו שורדות, ביחד ולחוד – מה עדיף? במה תבחרו? מדמיינות את עצמנו בעולמות קרים גם כשמוקפות בחברות/ים. החברות/ים שלנו – שמקיפות אותנו בחמלה, אהבה, סולידריות וגאווה. שמרימות אותנו כשאנחנו נופלות. אנחנו יוצאות החוצה ונאבקות יחד, מפילות חומות ומפרקות היררכיות. אנחנו הורסות את הסדר הטוב שלהם ומדמיינות ויוצרות את העולם שהוא שלנו: מהקהילות ומשפחות-הבחירה שלנו והחוצה אל הרחובות. אנחנו פולשות לחברה. מפרות את הסדר. כשהחברה בועטת בנו, אנחנו נלחמות חזרה, ביחד.

מה שאנחנו צריכות זה לתמוך אחת בשניה. תבינו אותי כשאני אומרת: כל מה שיש לנו זה אחת את השניה. לאהוב, להאבק, לעמוד כתף-אל-כתף. אנחנו שורדות אחת בשביל השניה.

אף אחת לא חופשיה עד שכולנו חופשיות.

*****
* סיסג'נדר/ית
היא מי שמרגישה בנוח עם המגדר שנתנו לה בלידה, כלומר מי שאינו/ה טרנסג'נדר/ית או ג'נדרקוויר.
** הטרונורמטיביות
היא מערכת הערכים שלפיה הדרך הטובה/הנכונה היחידה לנהל את חיינו היא דרך זוגיות הטרוסקסואלית מונוגמית, נישואין, ילדים, בית, משכנתא וכן הלאה.
גברים ונשים – שנמשכים רק אחד לשניה, במסגרת חלוקת התפקידים המקובלת (גבר אקטיבי מול אישה פאסיבית, הגבר מחזר והאישה מחוזרת, הגבר יוזם והאישה נענית, וכן הלאה).
**** מסקוליניזם היא מערכת שמתעדפת ערכים, התנהגויות ותכונות שנחשבות לגבריות על פני אלה שנחשבות לנשיות.

15 תגובות בנושא “מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

  1. אם אלו הם פני הדברים, לפעמים נראה לי שעדיף להמשיך להתחבא בשידה הקטנה שלי. בני אדם אינם ראויים לאנושיות.

    אבל אני מתאר לעצמי שהמצב הולך ומשתפר, נה?

    פוסט מאלף.

  2. פוסט מעניין מאד, תודה, נהניתי לקרוא.

    (דבר טכני שמקשה לקרוא – הפונט הלבן על גבי שחור מוציא את העיניים… כדאי לשקול לשנות לרקע בהיר במיוחד כשמדובר בפוסטים ארוכים. סימנתי את כל הטקסט כדי שהרקע יתבהר ורק כך צלחתי הכל…)

    1. תודה על התגובה :)

      אם לא נוח לך לקרוא את הבלוג בפורמט הנוכחי, יש כמה אלטרנטיבות שאינן לסמן את הטקסט:

      – אם יש לך גישה לפיד רסס (למשל, Google Reader), אפשר לקרוא שם פוסטים מלאים דרך הפיד של הבלוג.
      – יש גרסאות של Firefox וגם של אקפלורר שבהן אפשר לעשות כך:
      View-> Page Style-> No Style
      זה עושה שתראה את העמוד בטקסט רגיל.
      – גם יש דרך לשנות את הצבעים של העמוד: http://www.russellbeattie.com/blog/the-zap-colors-bookmarklet
      – וכמובן, שתמיד אפשר לעשות קופי פייסט לוורד או משהו…

      בהצלחה :)

  3. מיאו!
    מאוד נהנתי לקרוא את המאמר
    זה היה לי מוזר כי את רוב האנשים\ות הטרנסגנדר\יות הכרתי מתוך הקהילה הביסקסואליות
    תמיד ראיתי הרבה סימטריה במאבקים של הקהילה הביסקסואלית והטרנסגנדריות
    והמבאק להכרה על ידי הקהילה ההומו לסבית תמיד נתפס אצלי כמאבק מאוחד.

    אני מקווה שעוד אנשים\ות יראו את זה כך במקום שנריב אחד מול השני על המקום השלישי כי גם עם מישהו יזכה בו הוא יהיה במעמד משני לעומת שני האחרים ,במקום שביחד נהיה שתיים מול שתיים ובמעמד שווה

    1. תודה.

      מסכימה איתך, כמובן, אבל רק תיקון קטן: בעיני המאבק הוא לא אל מול הקהילה ההומו-לסבית, אלא מול הציבור המיינסטרימי.

  4. מעניין מאוד, תודה.
    אני נתקל באמירה על המסקוליניזציה של התנועה הקווירית וספציפית, הטרנסית, בכל מיני מקומות ואני לא מתחבר אליה בכלל. יש בה משהו שצורם לי, ואני אנסה לנסח את זה בצורה לא פוגענית:

    נשים מושתקות בכל מקום בחברה שלנו. גברים תמיד תופסים יותר נפח בכל דיון, מרחב, וכו'. זה לא בסדר, בלשון המעטה. מניח שעל זה נסכים.

    אבל תחשבי רגע על החוויה של גבר טרנס, שבעבר חי כאישה – כל חייו בעבר הוא הושתק ונדחק הצידה בגלל התפיסה החברתית של הסביבה את המגדר שלו. ועכשיו, כשהוא סוף כל סוף חי כפי שהוא בוחר לחיות, שוב הוא מושתק – *בגלל* שהוא חי כך, ומתבקש בעצם, בעקבות אמירות מעין אלו שהבאת כאן, לצמצם את הנוכחות שלו והקול שלו לטובת קולות נשיים בקהילה.

    אל תביני לא נכון, אני חושב שגברים טרנסים צריכים להיות מודעים לפריווילגיות שלהם, בוודאי בהשוואה לנשים טרנסיות ולעיתים גם בהשוואה לסיסג'נדריות. אבל – הלנצח ישתיקו אותנו?… ואני כמובן מקצין כדי לנסות להסביר את הנקודה.

    במילים אחרות – אני חושב שגישה שיפוטית כלפי "מסקוליניזציה" בקהילה צריכה להיות מודעת לכך שזה לא בא כשכפול של העולם הסיסג'נדרי בחוץ, אלא גם כסוג של תיקון ומציאת קול, לפחות עבור חלק מאיתנו. יש פה מורכבות שלדעתי מתפספסת לרוב.

    1. תודה.

      אני מסכימה שיש כאן הרבה מאוד מורכבויות, שפסקה אחת מן הסתם לא יכולה לסכם. ואני בהחלט מכירה בדיכוי שחווים גברים טרנסים, שהוא לא פחות מזה שחוות נשים טרנסיות או א/נשים ג'נרקווירז, וכן הלאה. אני חושבת שההבדל העיקרי בין מה שאתה מדבר עליו לבין מה שאני מדברת עליו הוא ההבדל בין פוליטיקה חוץ-קהילתית לפוליטיקה פנים-קהילתית.

      מחוץ לקהילה הטרנסית, ההתמקדות הציבורית היא ללא ספק בנשים טרנסיות – הן אלו שמופנית אליהן תשומת הלב הרבה ביותר (וכחלק בלתי נפרד, גם טרנספוביה, בל נשכח). ככל שנוגע להליכים רפואיים של השינוי המגדרי, ניתוחים, טכנולוגיות וכן הלאה, אין ספק שנשים טרנסיות נמצאות בעמדת יתרון, ולו רק מבחינת תשומת הלב והשיח (מבחינה מטריאלית אפשר להזכר בעובדה שתהליך השינוי ה-MTF-י הוא יקר וקשה עבור נשים טרנסיות, לעתים קרובות יותר מאשר לגברים טרנסים). אגב, ג'וליה סראנו אומרת שהאובססיה התקשורתית/הציבורית עם נשים טרנסיות נובעת מחוסר קבלה חברתית של הרצון והבחירה להיות אישה (לעומת הרצון של והבחירה של גברים טרנסים להיות גברים, מה שנתפש כרצון "טבעי" בחברה הפטריארכלית והמסקוליניסטית שלנו).

      לעומת זאת, בתוך הקהילה, ללא שום ספק, השיח הוא ממורכז ספקטרום-FTM, ועוד יותר מזה ממורכז סביב גברים טרנסים. ככה זה בארץ, וככה זה בהרבה מאוד קהילות בחו"ל. השיח הפנים-קהילתי מאוד מזניח גם נשים טרנסיות וגם א/נשים ג'נדרקווירז (אולי הקבוצה הכי זנוחה בשיח הטרנסי בארץ). הנושאים הפוליטיים, האג'נדות והאקטיביזם נקבעות לפי הצרכים של גברים טרנסים, וכל השאר נדחקות/ים לצידי הקהילה. בשביל לראות עדויות לזה, כל מה שצריך זה לשאול נשים טרנסיות איך הן מרגישות לגבי הקהילה (למשל, פורום טרנסג'נדרס בגוגיי הוא מקום נפלא לקרוא על זה).

      אני אישית הרגשתי את מערך הכוחות הזה על בשרי ערב אחד שהלכתי למסיבה קהילתית בקרוס דרס FTM. בדרך כלל כמעט ולא מתייחסים אלי במסיבות האלה (למרות שמכירים אותי), מקסימום היי-היי, והרבה פעמים גם זה לא. אבל באותו ערב, א/נשים שבדרך כלל לא יורקים לכיווני פתאום חייכו אלי ואמרו לי שלום, מהצד השני של החדר. פתאום הסתכלו עלי אחרת והתייחסו אלי אחרת. גם ראיתי איך רמת הפופולריות של חברים שלי מרקיעה שחקים ברגע שהם התחילו בשינוי מגדרי (FTM), מאנשים ביישנים שנמצאים בצד ואף אחד לא מכיר, פתאום כולם הכירו אותם, כולן/ם רצו לצאת איתם. לא האמנתי למראה עיני (כלומר, האמנתי, אבל…)

      הקהילה שלנו באופן מובהק מזהה גבריות (טרנסג'נדרית או אפילו בוצ'ית) כבעלת ערך גבוה יותר. הקולות של גברים טרנסים נשמעים יותר, הנוכחות שלהם בולטות יותר, האג'נדות שלהם מכתיבות איך תיראה הקהילה. ולמרות שמחוץ לקהילה הם מושתקים שוב ושוב וסובלים מטרנספוביה קשה, בתוך הקהילה הם זוכים לפריווילגיה 'גברית'. לכן בעיני לא מדובר בנסיון השתקה, אלא בנסיון לשקף ולאזן את יחסי הכוחות בקהילה.

      1. אני ממש לא רואה את האג'נדה הפנים קהילתית ממורכזת סביב גברים טרנסים. אני מרגיש שהפוקוס בקהילה נע בגלים, ואין שום דבר לא בסדר בזה – עד לפני כמה שנים היו רק נשים בפרונט של הקהילה, ולפני שלוש-ארבע שנים הנראות האפטואמית "פרצה" לתודעה הקהילתית, והיום לתחושתי יש מגוון מגדרי בקרב הקבוצה שפעילה בחזיתות השונות (נורה ואלונה ועדן ולילך ומור ושרון, ויש עוד שאני לא מכיר אבל יודע שהן עושות דברים משמעותיים בקהילה, וממולן אני רואה את שוקי, ומפעם לפעם מבליח עידו, ויונתן). אם כבר, זה האיזון שהיה צריך לקרות במרחב הקהילתי.
        מה שכן, בזמן האחרון אני קורא בכל מקום טקסטים שחצי-מצטטים פוסטים אמריקאיים על דחיקה של נשים לשולי הקהילה הטרנסית שם, ומשליכים מהמצב שם על הקהילה פה. אני חושב כאמור שזה לא שיקוף נכון של המציאות בקהילה המקומית שלנו וחבל לי שאנחנו ממהרות/ים כל כך לומר על עצמנו דברים רעים שבסוף היום, גם גורמים להשתקה ושל אלו שהושתקו רוב חייהם בעבר (בהתייחס להודעה הקודמת שלי).

        ועוד שני דברים חצי-טכניים (בעיני):

        ההיבט המטריאלי שהתייחסת אליו – ניתוחים של אפטואמים יקרים ומורכבים לעיתים לא פחות משל נשים טרנסיות, ואחוזי ההצלחה בניתוח תחתון למשל נמוכים בהרבה.

        לגבי אלו שעברו שינוי ופתאום הפכו לרצויים ונחשקים – אני יודע לפחות על עצמי שכשהתחלתי את השינוי התחלתי פתאום להרגיש הרבה יותר מחובר לעצמי, הרבה יותר טוב עם המראה שלי, הרבה פחות שנאה עצמית, הרבה פחות קושי עם הגוף שלי. המון מחסומים שקודם לא אפשרו לי להתקרב לאחרות/ים, בגלל הדיסוננס מול הגוף והתודעה שלי, התפוגגו בהדרגה והצלחתי ליצור קשרים וחיבורים משמעותיים הרבה יותר מבעבר. זה לא אומר שפתאום כל העולם נופל לרגלי, בכלל לא, אלא שכשאני מרגיש טוב יותר עם עצמי אני מקרין את התחושה הזו החוצה, באופן טבעי, ולכן קל יותר גם להתקרב אלי וקל לי להתקרב לסביבה. אני שומע על תחושות דומות מחברות טרנסיות. ולכן אני לא מקבל את הפרשנות המאוד צרה שהצגת למצב שבו אנשים שעברו שינוי פתאום פרחו חברתית – זה מתבקש ונפלא בעיני שכשטוב לא/נשים עם עצמןם, טוב להםן גם מבחינה חברתית.

        1. אריק,

          בתור מי שהגדרת כנמצאת ב"פרונט" של הקהילה, אני חייבת להגיד שב"פרונט" יש הסכמה די נרחבת על כך שיש הזנחה משמעותית מאוד של נושאים הנוגעים רק לנשים טרנסיות. אני אתן כמה דוגמאות, אבל לפני כן צריך לציין שני דברים:
          1) הנתון שחוזר על עצמו באופן די קבוע במחקרים מראה שאין שוויון מספרי בין טרנסים לטרנסיות. על כל גבר טרנס יש בערך שלוש נשים טרנסיות. כלומר, גברים טרנסים הם רבע מהקהילה ונשים טרנסיות הן שלושה רבעים מהקהילה.

          2) כמעט בכל אופן שבו ניתן למדוד את זה, נשים טרנסיות חוות דיכוי קשה הרבה יותר מגברים טרנסים עם רקע דומה, וזה מסיבה פשוטה: בעוד שגברים טרנסים הופכים לגברים (כלומר זוכים בפריווילגיות שהחברה מעניקה לגברים), נשים טרנסיות הופכות לנשים (כלומר חוות את הסקסיזם והמיזוגיניה במלואם). נשים טרנסיות חשופות הרבה יותר לאלימות ורצח על רקע מגדרי (בשנה שעברה נרצחו בעולם 233 א/נשים טרנסג'נדרים, למיטב ידיעתי אחד מהם היה גבר טרנס), לאלימות מינית, לדחיקה מהחברה בצורת אפליה במקומות עבודה שמובילה לתלות בזנות כהכנסה, מחוסרות דיור, אלימות מצד בני זוג ומערכות יחסים נצלניות או מתעללות, לאלימות משטרתית, לייצוגים מזעזעים בתקשורת ובתרבות, ול"חשיפות" למיניהן.
          אל מול שני הדברים האלה צריך לשקול את הפעילות של הקהילה הטרנסית ואת המובילים שלה. כמובן שלאור שני הדברים האלה היינו צריכות להניח שאם יש שווין והגינות בהקצאת המשאבים, הדגש היה באופן משמעותי על נשים טרנסיות (בגלל הרוב המספרי שלנו ובגלל הדיכוי הכפול שאנחנו חוות כא/נשים טרנסג'נדריות וכנשים).
          אבל:

          כיום פועלות למיטב ידיעתי שלוש קבוצות תמיכה לטרנסים, ואף אחת לטרנסיות, עם מרחבים אחרים הסגורים לטרנסים (או מכוונים בשבילם) אפשר למנות גם פורום ואת המסיביינדרים (שלא קרו כבר הרבה זמן), בזמן ששני המרחבים היחידים שידוע לי עליהם שסגורים לנשים טרנסיות הם קבוצת "קול משלך" וחוף תל- ברוך.
          במרחבים המעורבים, הנטיה היא בדרך כלל לשליטה גברית מובהקת: כמעט ללא יוצא מן הכלל, בכל אירוע לקהילה הטרנסית שהשתתפתי בו בשנתיים האחרונות (דרסאפים, ערבי דראג ומסיבות, הקרנות סרטים, טרנס במרכז, ההרצאות של הפעילים מארה"ב) הייתי האשה הטרנסית היחידה, או שהיו עוד מקסימום שתי טרנסיות חוץ ממני. אפילו ברוב קבוצות התמיכה (ואת זה שמעתי משתי מנחות שונות בעבר ובהווה) הנטיה היא שהקבוצה מתחילה עם נשים טרנסיות, ולאט לאט עוברת לשליטה של גברים טרנסים.

          יצאו עד עכשיו ארבעה פנזינים בישראל של ועל גברים טרנסים (האחרון מביניהם הכיל קטע משפיל וטרנספובי במיוחד כלפי טרנסיות), אף לא אחד של נשים טרנסיות ואף התייחסות לנשים טרנסיות בפנזינים הנ"ל.

          אפילו במרכז הגאה עובדים כיום גבר טרנס ואשה טרנסית, שזה כאמור עוד סוג של חוסר שוויון.
          בנוגע למודל היופי הקהילתי, בקהילה הלסבית- טרנסית שנעה בין הדרסאפ לבניין גילמן, אידיאל היופי הוא גבר טרנס. כמו שציין אלישע בעבר, קיימת הערצה של גבריות ושנאה של גוף זכרי, מה ששם גברים טרנסים בראש הפירמידה ונשים טרנסיות בתחתית. גם אני חוויתי את המעבר כמשהו שהפך אותי להרבה יותר מחוברת לעצמי ופנויה למערכות יחסים כפי שציינת, אבל בניגוד לחברי שעברו בכיוון האפטואמי, אני לא נכנסתי ללב אידיאל היופי הקהילתי. ממש לא. הפכתי בעיקר מטרה לפנטזיות של גברים סטרייטים. רוצה לנסות? רק תפתח משתמש פיקטיבי באטרף כאשה טרנסית שמעוניינת בנשים ותראה מה קורה.

          לסיכום, אני יכולה להבין איך מהמקום של גבר טרנס בקהילה אפשר לפספס את כל זה ולחשוב שהפוקוס הקהילתי הוא איכשהו שוויוני. אבל זה פשוט לא נכון. וכמו שאמרה אורטל בן- דיין, כל מה שאני יכולה להציע לך זה להתחיל לספור ראשים. פשוט, לכל מקום שאתה הולך בקהילה הזאת, תספור כמה טרנסים וכמה טרנסיות, ותזכור שאנחנו עדיין הרוב הגדול בקהילה. יש לי הרגשה שאם תעשה את זה, העמדה שלך בנושא תתחיל להשתנות.

כתיבת תגובה