על קהילות פייסבוק, פירוק ובניה

הפוסט הזה נכתב בקונטקסט של שרשור טרנסמיזוגני בפייסבוק אצל פמיניסטית מסוימת מהקהילה. מי שלא בקיאה בפרטי המקרה ורוצה להתעדכן מוזמנת לקרוא פה אצל לילך בן דוד ופה אצל ארין טולדנו פרג'וב.

מוסר ההשכל שלי מאתמול הוא שויכוחי פייסבוק הם הדבר הכי נורא בעולם ושאנחנו צריכות, כקהילה, פשוט להפסיק עם זה.

פייסבוק מציע לנו את האשליה שאנחנו יכולות לעשות שינוי חברתי דרך דיונים בפייסבוק. כאקטיביסטיות, האשליה הזאת חזקה במיוחד כיוון שהיא גם נותנת לנו אשליה של קונקרטיות ושל שליטה. בתוך מציאות שבה אנחנו מכירות בדיכויים שהם גדולים מאיתנו, והרבה פעמים (למשל שבוע שעבר) מרגישות חסרות אונים אל מולם, לאשליה הזאת יש כח עצום עלינו. פייסבוק נותן פנים להמון. על כל אחת, הוא מראה לנו את האדם הספציפית ואת הדיעה האחת שלה. הוא מציע שאם נעבור אחת אחת אולי נצליח לשכנע ולשנות את המסה.

אבל האשליה הזאת היא שקר. אמנם יש דרכים יעילות לעשות אקטיביזם בפייסבוק, אבל דיונים הם לא אחת מהן. חוץ מאשר מתי מעט מקרים, ההמון וההגמוניה תמיד יהיו יותר. למצוא אוזנים קשבות בויכוחי פייסבוק זה כמו למצוא מחט בערימה של שחט (בהנחה שיש שם מחט בכלל). ולא רק שזה לא באמת יוצר שינוי החוצה, כל מה שהדיונים והמריבות האלה עושים לנו זה לרוקן אותנו ולפגוע בנו. אתמול כל היום של הרבה א/נשים הלך על לדפוק את הראש אל מול השרשור המזוויע ההוא. ללכת ולתרום כמיטב יכולתנו, ללכת להתווכח, ללכת לקרוא את הזוועות הדכאניות וחגיגת האלימות שהלכה שם. כאשר כל תגובה קורעת בבשר, כל הערה פוצעת, לשפוך את הדם שלנו על אזנים ערלות.

אנחנו לא יכולות למוטט קיר בטון בכך שנדפוק עליו את הראש.

הויכוחים האלה הורסים אותנו. אנחנו קהילה שבאופן קבוע, כבר שנים על גבי שנים, משקיעה את כל האנרגיות שלה בויכוחי פייסבוק שמפרקים את כולן ומשאירים אותנו פגועות. ואז כשמגיע הזמן לבנות לנו קהילות או מעגלים תומכים, אין לנו אנרגיות לזה.

נכון, יש דברים שאפשר ללמוד מדיונים בפייסבוק. את אותם דברים והרבה יותר אפשר ללמוד בדרכים ובמרחבים שהם נעימים ולא פוגעניים, בדרכים שהן בונות ולא הרסניות. במרחבים שמאפשרים לנו להפתח, ללמוד ולשאול במקום להיות במתקפה  או במגננה. כמויות הנזק העצומות שנגרמות ונגרמו לקהילות שלנו דרך מריבות פייסבוק פשוט לא מצדיקות את זה.

במקום לשים את האנרגיה שלנו במקומות שרק פוגעים בנו, ולהרוג את עצמנו בתהליך, אנחנו צריכות להתחיל להשקיע אותה איפה שנקבל משהו חזרה. איפה שהיא תצא על בניה ולא על הרס, על איפה שהיא נחשבת ולא איפה שהיא מתפוגגת. אנחנו צריכות להתחיל לתעדף את עצמנו, ואת הקהילות שלנו. להוציא אנרגיה על החברות שלנו והאהובות שלנו, על מרחבים מיטיבים איפה שנוכל ללמוד ולדבר במקום להתווכח ולהפגע. לבנות לעצמנו קהילות תומכות ומהממות במקום לזרוק אנרגיה במקומות שלא נותנים לנו כלום ואף גורעים.

להסר ספק, אני מתכוונת שאנחנו צריכות להשקיע בבנית קהילות אמיתיות, מרחבים מיטיבים פנים מול פנים. לא טקסטים וקהילות פייסבוק שרק יתפרקו לנו בידים שוב ושוב כי אחרי כל השנים האלה, כל מה שאנחנו יודעות זה איך לפרק ואנחנו מפרקות אחת את השניה למוות.

מגיע לנו לדאוג לעצמנו. מגיע לנו להיות העדיפות הראשונה של עצמנו. מגיעה לנו תמיכה במקום להפגע. מגיע לנו לבנות, ומגיע לנו להיבנות.

קרדיט: לא ידוע

[נ.ב. נשאלתי כיצד לישם את הדברים. בואו נגיד שזאת נקודה התחלה לא רעה. וגם לציין שהרבה קולות כאלה מתחילות להשמע ביחוד בקהילה הביסקסואלית (המהממת).]

מבוא לטרנסג'נדריות: כל מה שרצית לדעת על מגדר ומעולם לא חשבת שאפשר

(פוסט שגם הוא תרגום מתוך הספר שלי. לקטעים נוספים אפשר ללחוץ כאן. הסיבה שאני מתרגמת את הטקסט שלי ולא את הפוסט המקורי של באואר היא שהפוסט שלו מאוד ארוך, ורציתי להקל על קוראותי.)

בפוסט Not Your Mom’s Trans 101, הבלוגר האמריקאי אשר באואר נותן הסבר בסיסי של זהויות טרנסג'נדריות, ותיאוריה טרנסג'נדרית של מגדר – אבל כזאת שבאה מנקודת מוצא שונה מהרוב. המטרה בפוסט, הוא כותב, היא "לפתור את בעיית ההסברה וההגדרה של מהי טרנסג'נדריות מבלי להשתמש בשפה סיסקסיסטית" [הסבר בהמשך על מה זה סיסקסיזם], כמו שקורה בדרך כלל. הוא כותב: "אני לא כאן כדי לגרום לסיסג'נדרים להרגיש בנוח, או לאשרר את התפישה העצמית שלהם כמרכז היקום המגדרי. למעשה, אני ממש סבבה עם ההפך".

מלים, בינאריות וביפוביה, או: למה "בי" זה בינארי אבל "FTM" זה לא

את הפוסט הזה כתבתי ופרסמתי בבלוג שלי באנגלית כבר לפני שנה. לאחרונה מצאתי את עצמי מקשרת א/נשים (מהארץ) אליו לעתים יותר ויותר תכופות. אז החלטתי שיהיה רעיון טוב לתרגם אותו בשלב זה, כדי להפוך אותו לנגיש יותר לדוברי/ות עברית. הגרסה הזו היא קצת שונה מהפוסט המקורי – היא מבוססת על גרסה אחרת של אותו טקסט, שמיועדת לספר שלי על ביסקסואליות (גם הוא באנגלית).

שימו לב 1: הביקורת שלי על שיח טרנס וג'נדרקווירי באה מנקודת המוצא שלי בתור ג'נדרקוויר ביסקסואלית.

שימו לב 2: הפוסט הזה נכתב בעיקר עבור קהל אמריקאי ובריטי, ולא הכל אחד לאחד כמו בארץ.

שימו לב 3: זה פוסט ארוך – אבל הוא שווה את זה :)

מבוא

נראה לאחרונה שמקובל יותר ויותר בקהילות קוויריות, טרנסג'נדריות וג'נדרקוויריות לדבר על ביסקסואליות בתור זהות בינארית, כלומר כזו שהיא טרנספובית באופן מהותי. הטיעון בדרך כלל נראה כך: בגלל שהמילה "ביסקסואליות" כוללת בתוכה את המילה "בי" (מילולית: "שתיים"), אזי מעצם מהותה היא מצביעה על בינאריה מגדרית, קרי רק שני מינים ומגדרים, ומוחקת את קיומם של מינים ומגדרים שאינם בינארים. המצדדות בגישה זו בדרך כלל ממליצות להשתמש בקטגוריות זהות אחרות (כגון פאנסקסואליות, אומניסקסואליות, פוליסקסואליות, קוויר, וכן הלאה), שמאזכרות יותר משני מגדרים באופן מפורש. (גילוי נאות: בעבר גם אני דגלתי בגישה הזו). למרות שכיום אני חושבת שהזהויות האלה הן כלי חיובי וחשוב בקידום שיח על זהויות מגדר שונות, אני עם זאת מרגישה שההאשמות "הבינאריות" נגד ביסקסואליות הן פחות חיוביות, ולא באמת עוזרות הרבה. בפוסט הזה הייתי רוצה לבחון את שיח "הבי זה בינארי" באופן ביקורתי, בתקווה לסתור אותו ולהתחיל לפרק אותו.

אין כניסה: על ההדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מהתנועה הפמיניסטית

אזהרה: פוסט קצת ארוך. אבל כמה שהוא ארוך, ככה הוא חשוב.

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ביקורת ויחסי כח בשדה הפמיניסטי, שבו הבעתי תסכול, לא רק מעצם קיומה של הגמוניה פמיניסטית אשכנזית, הטרוסקסואלית/מונוסקסואלית וסיסג'נדרית, אלא מהעובדה שלא קיים מספיק שיח ביקורתי פנים-קהילתי בתנועה הפמיניסטית על מנת לנגוד את מבני הכח האלה. היום אני רוצה להתמקד באספקט אחד של הדינמיקה הזאת, אספקט שעד כה (לרוב) נותר בלתי-מדובר בתוך השדה הפמיניסטי, והוא: הדרה של נשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות מתוך התנועה הפמיניסטית.

דיסקלמייר: בדרך כלל, כשאני מדברת על בי וטרנס, א/נשים שומעות/ים רק "טרנס" – מקשיבות/ים, חושבות/ים ועונות/ים רק על החלק הטרנסג'נדרי, תוך התעלמות ודחיקה של הנושא הביסקסואלי. אני רוצה להבהיר שבפוסט הזה אני מקדישה חלק שווה לשני הנושאים מתוך כוונה לקבל התייחסות שווה לשני הנושאים. רוצה לומר: כשאני אומרת "בי וטרנס", אני מתכוונת לבי וטרנס.

הדרה, מחיקה והתעלמות מנשים ביסקסואליות וטרנסג'נדריות בשדה הפמיניסטי אינה ענין חדש. למעשה, נראה שהנטיה הזאת מובנת מאליו, אוטומטית ונחשבת לענין שבשגרה. הנה המובן מאליו: ככל הידוע לי, מעולם לא הוקדש מרחב רציני לדיון, בתוך השדה הפמיניסטי, לא לנושא הביסקסואליות ולא לנושא נשים טרנסג'נדריות. כמה דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות:

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

לאחרונה, הייתי עדה לכמה וכמה מקרים של הדרה, השתקה והתנהגות כוחנית בתוך הקהילה הפמיניסטית, מהסוג שבימים כתיקונים הוא מלחם חוקי כאשר זה נוגע לקהילות אחרות – בעיקר הבלט"ה והשמאל הרדיקלי. המקרים האלה ותוכנם אינו נושא הפוסט הזה, אבל אזכיר את ארבעת האחרונים בנקודות, רק משום שאני מאמינה שאסור לנו לעבור בשתיקה על מקרים כאלה (שזה כן נושא הפוסט):

• מקרה "נשים לגופן" והדרת הנשים הביסקסואליות והנשים הטרנסג'נדריות מהספר.
• מקרה שבו חברה פמיניסטית נזרקה בבושת פנים ובתרגיל מסריח במיוחד, מתוך ארגון פמיניסטי שהשקיעה בו את כל משאביה ואת מרצה בשנים האחרונות, וזאת אחרי שהעזה להעביר ביקורת על חוסר שקיפות בהתנהלות הארגון.
• מקרה סדרת המפגשים "עיצוב מדיניות פמיניסטית" באוניברסיטת תל אביב, אשר מארגנותיו ראו לנכון להדיר כליל נשים ביסקסואליות ונשים טרנסג'נדריות  מתוכן ההרצאות, ואף לא הקפידו (בלשון המעטה) על נוכחות של נשים מזרחיות ברוב המפגשים.
• המקרה הרביעי היה הטריגר לפוסט הזה, כאשר ביקורת קלה ולא מאוד דרמטית שהבעתי לגבי פוסט בבלוג פמיניסטי מסוים (על קיר של חברת פייסבוק), זכתה להתקפה לא קלה כלל וכלל ודרמטית למדי מצד אותה הבלוגרית, ועוד חברה שבאה לעזור לה (ככל הנראה על עצם מעשה הביקורת, ועל כך שכתבתי את צמד המלים האלמותי "פריווילגיה אשכנזית").

"נשים לגופן" ומחיקה ביסקסואלית

בשבועות האחרונים יצא לאור ספר פמיניסטי היסטורי, רחב יריעה וחסר תקדים בנוף הישראלי. נשים לגופן הוא תולדה של מאמץ כביר משך חמש שנים, של פעילות ונשות אקדמיה פמיניסטיות, הוא אנציקלופדי בהיקפו ומכיל מידע רב ועשיר על נשים, מבריאות ועד דימוי גוף, ממיניות ועד יחסים. לפי העורכות:

נשים לגופן הוא ספר על נשים ולמען נשים שעוסק בעולמנו, בגופנו ובבריאותנו – בכל שלב במעגל החיים. הספר נוצר כדי לספק תשובות למה שמטריד אותנו, ולעתים גם לדברים שלא היינו מודעות לכך שמטרידים אותנו.

הספר נכתב כמארג ייחודי המאגד בכריכה אחת ידע אקדמי ורפואי – שנכתב על ידי למעלה מ-350 נשות מקצוע, מומחיות מן הדרגה הראשונה בתחומן – עם סיפורים וקולות של עשרות נשים ממגוון קבוצות אוכלוסייה המשתפות בניסיונן ובחוויותיהן. תמצאו בו התמודדות עם תהיות נפוצות, עם שאלות קשות ועם נושאים מושתקים הנוגעים לבריאות, לגוף ולמיניות של נשים בישראל.

ועם כל זאת, הספר משמיט באופן בולט שתי אוכלוסיות נשים שהיו אמורות להכלל שם: נשים טרנסג'נדריות ונשים ביסקסואליות. הפוסט הזה הוא קופי פייסט של שני מיילים שכתבתי בתפוצה רחבה על נושא המחיקה הביסקסואלית בספר. אני מעלה אותן לבלוג כי אני חושבת שחשוב לעודד שיח ציבורי בנושא ולעודד תגובות ביקורתיות לגבי שני סוגי המחיקה (עם ובלי קשר לכבוד ולהערכה שאני רוחשת כלפי העושות במלאכה). לקריאה נוספת בענין מחיקת הטרנסג'נדריות, מומלץ לקרוא כאן.

ניגשתי היום לחנות ספרים ועיינתי – בעיון כפי שיכולתי – בספר ובתוכנו.

למי שלא מעודכנ/ת, זה לא סתם ספר "חדש וחשוב", אלא ספר בקנה מידה אנציקלופדי, בן 750 עמודים, שמכסה כמעט כל נושא שעשוי לגעת לנשים ולחייהן.

מהתיאורים ששמעתי, קיבלתי את הרושם שביסקסואליות זכתה להכללה – בלתי מספקת, אך בהחלט ניתנת לציון. אחרי שעיינתי בספר, גיליתי:

קצרצר מס' 3: ביפוביה ומונוסקסיזם

הציטוט השבועי מהספר שלי על ביסקסואליות:

במאמרה BT vs. LG [ל"ה נגד ט"ב], ג'יליאן טוד וייס מבקרת את המונחים "ביפוביה" ו"טרנספוביה" על המשמעות הקלינית שלהם ועל העובדה שהם מרמזים על בעיה אישית ופסיכולוגית במקום להצביע על מבנה חברתי. כאלטרנטיבה, היא מציעה את השימוש במונח "הטרוסקסיזם", על מנת להצביע על מבנה של דיכוי אשר משפיע על כל קבוצות הלהט"ב. עם זאת, למרות שאני מסכימה לחלוטין עם החלק הראשון של הביקורת, נדמה שהחלק השני יוצר אחידות בין ארבעה מבני דיכוי שונים, תוך מחיקה של ההבדלים ביניהם. בעוד שכל קבוצות הלהט"ב, כמובן, חולקות את השפעות הדיכוי ההטרוסקסיסטי, שימוש ב"הטרוסקסיזם" כמונח יחיד, משאיר בחוץ את המבנים האחרים – הטרופטריארכיה*, סיסקסיזם** ומונוסקסיזם – כולם מבנים שמשפיעים על כל הלהט"ב במידה שווה כמו הטרוסקסיזם, אך נמחקים דרך קבע כתוצאה ממבני הכח האלה עצמם. אם כן, בתור אלטרנטיבה להצעה של וייס, ובמסגרת הדיון על ביפוביה, הייתי רוצה להציע את המונח "מונוסקסיזם" בתור כלי לבחינה ופירוק של מבנה הכח אשר מתבטא דרך מקרים של התנהגות ביפובית.

"לשנה הבאה בי-רושלים" – על ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית בארץ

את ההרצאה הזאת נתתי בכנס זהירות מהמרווח באוניברסיטה העברית בירושלים.

שלום. ההרצאה שלי תהיה על ירושלים כמקום מכונן לגל הנוכחי של התנועה הביסקסואלית בארץ, וזאת למרות שרוב הפעילויות הרגילות מתרכזות דווקא סביב תל אביב. אבקש לטעון שאירועים ופעולות שקרו בירושלים (ביחוד סביב מצעדי הגאווה השונים) תרמו להתפתחותה של התנועה הביסקסואלית, ואני אתאר שלוש דרכים שבהן זה קרה. הדרך הראשונה היא מעין פרה-היסטוריה ביסקסואלית, אם תרצו, והיא ארגון פעולות מחאה קוויריות בירושלים על ידי פעילות ביסקסואליות. למרות שהפעולות האלה לא התמקדו בביסקסואליות כנושא, אבקש לקרוא אותן כפעולות ביסקסואליות. הדרך השניה תהיה פעולות מחאה ביסקסואליות בירושלים וקונפליקטים עם הארגונים הדומיננטים בקהילה, בעיקר עם הבית הפתוח. הדרך השלישית תהיה בחינה של השיח שנוצר בקהילה סביב הקונפליקטים והפעולות בירושלים, דרכה אטען שאותו שיח קהילתי כונן את התנועה הביסקסואלית כתנועה רדיקלית ומתנגדת. למען הגילוי הנאות, אני חייבת להזכיר שהשתתפתי באופן אישי באירועים המתוארים, ועל כן במידה רבה, הנרטיב שאני מבקשת לקרוא כאן הוא גם נרטיב אישי שלי כפעילה.

על הקרב הלשוני, ועל פוליטיקה ביסקסואלית

קצת רקע

אחד הדיונים המרכזיים ביותר, והמרתקים ביותר, בקרב הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית (בארץ ובחו"ל), הוא הקרב הלשוני לגבי הטרמינולוגיה – ביסקסואליות vs. פאנסקסואליות. אותו דיון, באופן סכמטי ודיכוטומי-משהו, נראה בערך כך:

המחנה הפאנסקסואלי טוען שה"בי" ("שניים") בביסקסואליות מתייחס לשני מגדרים ומינים, הלא הם: נקבה/אישה וזכר/גבר. על כן, ממשיך הטיעון, ביסקסואליות הינו מונח טרנספובי אשר לא מכיר בקיומם של יותר משני מינים ו/או מגדרים ולמעשה מוחק את האופציות המגדריות הרבות האחרות. על פי כן, "ביסקסואליות" הינה מילה המתארת משיכה רק לגברים ולנשים סיסג'נדריות/ים, ואינה מספקת לתיאור של משיכה ליותר משני מינים ו/או מגדרים. (גילוי נאות: בעבר, גם אני השתייכתי למחנה הזה*).

לעומת זאת, טוען המחנה הביסקסואלי, כי "ביסקסואליות" (כמו הומוסקסואליות, לסביות והטרוסקסואליות) הינו מונח שהומצא על ידי הממסד הרפואי ולא על ידי הקהילה הביסקסואלית, ועל כן מטרתו לא היתה לתאר תשוקה אלא פתולוגיה. בנוסף, המונח הומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20, תקופה שבה לא היתה קיימת השפה לתיאור של יותר ממין ו/או מגדר אחד. במהלך כל ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית, ביסקסואליות/ים השתמשו במילה על מנת לתאר משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד, וזאת למרות החסר שהיה קיים בשפה באותן תקופות. למעשה, הקהילה הביסקסואלית והקהילה הטרנסג'נדרית תמיד היו קרובות אחת לשניה – ואין זה נדיר לשמוע עדויות של טרנסג'נדריות/ים וג'נדרקווירז אשר מספרות שהקהילה הביסקסואלית היא בין הקהילות הידידותיות ביותר עבור זהויות מגדר שונות. ההגדרה המקובלת ביותר לביסקסואליות בקרב התנועה הביסקסואלית העכשווית הינה "משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד" (ההגדרה של רובין אוקס), ולא "משיכה לשני המינים" כפי שמקובל לתאר אותה בממסד הרפואי. כעת בתנועה הביסקסואלית, לא מקובל לפרש את ה"שניים" שב"בי" בתור "גברים ונשים", אלא בתור "מגדרים גבריים שונים ומגדרים נשיים שונים", או בתור "משיכה למגדרים דומים לשלי, ולמגדרים שונים משלי" (בהתבסס על הומו=דומה + הטרו=שונה). ולסיום, מזכיר המחנה הביסקסואלי את יחסי הכוחות בדיון: ביסקסואליות אינה מילה בינארית יותר או פחות מ"לסביות", "הומוסקסואליות" או "הטרוסקסואליות", ולמרות זאת ביסקסואליות הינה היחידה אשר מקבלת ביקורת על רקע זה – דבר שעולה בקנה אחד עם היחס השלילי כלפי ביסקסואליות בקרב הבל"טות, ובכלל.

והקרב ממשיך. רק בשבוע שעבר, פרסמה ג'וליה סראנו (הפעילה הטרנסית הפמיניסטית המהממת) כתב הגנה מעמיק ומענין על המילה "ביסקסואליות". כמה חודשים לפני כן, התפרסם מאמר נוסף בנושא בבלוג הביסקסואלי/טרנסי/קווירי Raspberry Mousse. דיונים משני הצדדים מתקיימים באופן שוטף, בקרב התנועה ומחוצה לה, והיד עוד נטויה…

* גם אם נתקלתן/ם בעותק של הספר Getting Bi (המצוין) – המאמר שלי שם נכתב באותה תקופה.

(רוצות/ים לקרוא עוד על ההבדל? לכו לפה.)

למה זה לא משנה ב-כ-ל-ל

בדיון בנושא שנערך לפני כמה שבועות ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית, אמר שוקי הרזה דבר חכם: (בפראפרזה) כל עוד ביסקסואליות ופאנסקסואלים ימשיכו להזדהות על פי מושאי התשוקה שלהם, כנראה הדיון הזה ימשיך להתקיים, וימשיך לירות חצים לכל עבר. (אותו דיון ברשימה התקיים בעקבות פסקה שנויה במחלוקת אותה פרסמה דנה ג. פלג בפנזין ע' קווירית, במאמר לכבוד יום הביסקסואליות הבינלאומי. באותה פסקה תיארה דנה את המגוון המגדרי האפשרי תחת המונח "פאנסקסואליות", בצורה שהפריעה למספר א/נשים מהקהילה הטרנסג'נדרית [החלק השנוי במחלוקת ירד מאז]).

ואני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה ושואלת: למה, באמת, אנחנו מזדהות לפי מושאי התשוקה שלנו? היכן הפוליטיקה שלנו? מבני הכוח, הדיכוי, השיח, הזהות? היכן ההזדהות שלנו עם עצמנו? שיח ביסקסואלי/פאנסקסואלי שעוסק בשאלות של מגדר וטרנסג'נדריות הוא שיח שמשכפל את הרעיון שביסקסואליות אינה חשובה בפני עצמה, אלא רק בצמידות לנושאים אחרים. הוא משכפל את הרעיון שביסקסואליות ופאנסקסואלים אינן חוות דיכוי כקבוצה, אינן זקוקות למאבק משל עצמנו ואינן חולקות זהות משלנו – אלא רק את הזהויות של מושאי המשיכה שלנו.

אך נהפוך הוא: ביסקסואליות היא פוליטיקה. ביסקסואליות היא חוויה. ביסקסואליות היא כאב, היא שמחה, היא פחד, היא זהות. ביפוביה היא מבנה חברתי, היא מערך כוחות והיא משפיעה עלינו בדיוק כמו כל כח חברתי אחר (ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, מיזוגניה, שוביניזם, הומופוביה, לסבופוביה, טרנספוביה, גזענות, סוגנות, ועוד ועוד).

כאשר שואלות לסביות למה הן מזדהות כך, הן מדברות לא רק על אהבה או משיכה לנשים, אלא גם (ובעיקר) על פוליטיקה: על הזדהות (עם נשים), על עקרונות פמיניסטים, על עצמאות מינית, על המאבק הלהט"בי, ועל קהילה. כאשר שואלות ביסקסואליות ופאנסקסואלים למה הן/ם מזדהות/ים כך, בדרך כלל, התשובה תהיה מוגבלת רק למושא(י) המשיכה.

אנו חייבות להתחיל לדבר את הזהות שלנו כזהות שלנו ולא של אחרות/ים. אנו חייבות להתחיל לחשוב במונחים של עצמנו, לדבר את הדיכוי של עצמנו, לפתח שפה משל עצמנו ומשמעויות משל עצמנו. יש פוליטיקה ביסקסואלית, יש זהות, יש מאבק ויש קהילה.

ועל הפוליטיקה הביסקסואלית – בפרק הבא…

סקר הבריאות של חוש"ן, ובריאות של בי ופאן

לפני כשבועיים, השיק ארגון חוש"ן, סקר בריאות חדש על הבלט"ות. באופן אופייני למדי עבור חוש"ן, הסקר התחיל מלא בכוונות טובות, אך לצער כולן/ם, התוצאה לא דמתה לכוונות.

ראשית, כדאי להזכיר את מכתבן/ם של הפעילות/ים הטרנסג'נדרים/ות, אשר פרשו מהשתתפות בבניית המחקר לאחר שחוש"ן חזרו בהם מהבטחות שהבטיחו לקבוצה בתחילת התהליך. בעיני כל הסיפור הזה מבייש מאוד בכל הנוגע להתנהלות חוש"ן וליחס שלהם לקהילה. באופן כללי, לחוש"ן יש נטיה לראות את עצמם כארגון ידידותי, מקבל ומכיל עבור כל חלקי הבלט"ה, אך ליפול לבורות מצערים של הדרה ופוביות למרות הכוונות הטובות.

אבל לפחות את הקהילה הטרנסג'נדרית הם הזמינו.

בקנה אחד עם הטענות שטענתי בפוסט על סדרי עדיפויות קהילתיים, חוש"ן הניחו שכלל אין צורך בנציגות מהקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית בתהליך יצירת הסקר, כנראה עקב הנחה שלבי/פאן אין צרכים רפואיים נפרדים מאלו של הומואים ולסביות. השמועה אומרת שיוצר המחקר (לכאורה, לכאורה) אף הגדיל לעשות, והצהיר שאת הנתונים של נשים ביסקסואליות ינתח כנתונים של לסביות, ואת הנתונים של ביסקסואלים ינתח כנתונים של הומואים.

בסקר עצמו, לא מופיעה כל התייחסות ספציפית לצרכים ולנסיבות הייחודיים של ביסקסואליות ופאנסקסואלים. גם ההערות ששלחתי להם לאחר שמילאתי גרסת פיילוט, זכו (כמעט) כולן להתעלמות מוחלטת (ואת ההערות עצמן אדביק למטה).

גם בכתבה שהתפרסמה בנושא ב-Ynet, הוזכרו רק הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים, והשיווק שנעשה לסקר (לפחות זה שראיתי באטרף) פונה להומואים בלבד (רק הומואים, כן? אפילו לא לסביות או טרנסים).

מן הסתם, חוש"ן (ולא רק חוש"ן) סובלים ממחסור בידע על בריאות של ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אז רציתי לשתף את הקהילה בקצת מידע על הנושא.

על בריאות של ביסקסואליות ופאנסקסואלים

אפתח בציטוט של עצמי, סתם כי זה שימושי. כאשר מדברים על ביסקסואלות ופאנסקסואלים כקבוצה כוללת (נשים, גברים, טרנסים/ות וכל השאר), הססטיסטיקה היא:

ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותר מבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה (עוד שני מרכיבים שמשפיעים על נגישות למערכת הבריאות וככלל על בריאות נפשית ופיזית).

כאשר מדברים על השוואות בין הומואים לעומת גברים ביסקסואלים ועל לסביות לעומת נשים ביסקסואליות, הססטיסטיקה של הבי/פאן היא תמיד יותר גרועה, בין אם מדובר בדכאון, השארות בארון, בריאות פיזית (עישון, סמים, תזונה, משקל, מחלות), וכן הלאה.

מבחינה סטטיסטית, הבי/פאן נמצאות/ים פחות או יותר אי שם עם הטרנס בכל מה שקשור לנגישות לטיפול רפואי נאות, ידע של צוותים מטפלים, מודעות, משאבים ומתן טיפול פיזי ונפשי הולם (למרות שמצבן/ם של הטרנסים/ות גרוע אף יותר). כלומר, אלו שתי הקבוצות מתוך הבלט"ה שזקוקות כרגע להכי הרבה מחקר, משאבים, תמיכה וכן הלאה. על כן בעייתי על אחת כמה וכמה שאלו שתי הקבוצות אשר סבלו מההדרה הרבה ביותר במסגרת הסקר (אבל לא שזה מפתיע – הרי יש סיבה שהמצב הוא ככה).

אותה הזנחה במשאבים, במחקר, בידע ובתמיכה הינה הגורם לשכיחות הגבוהה של רעות חולות למיניהן בקרב הבי/פאן (וגם הטרנס). אחד מהאפקטים החמורים יותר של המצב הזה הוא המנעות מטיפול רפואי – א/נשים מרגישות לא בנוח ללכת לרופא עקב יחס לא הולם, ועל כן מזניחות את בריאותן/ם בצורה שפוגעת בהן. התופעה הזו מאפיינת את כל הבלט"ות, כמובן, אבל מכל קבוצות הנטיה המינית, ביסקסואליות ופאנסקסואלים הן הקבוצה עם השיעור הגבוה ביותר של התופעה הזאת.

אבל גם אם מניחות בצד את ענין המחלות ושכיחותן, ומתמקדות בפרקטיקה מינית וסקס בטוח – גם כאן, המצב הוא חמור. באופן כללי, מידע על מין בטוח לרוב פונה או לסטרייטים/ות או להומואים (ועוד בעיה היא שאין מידע לנשים שעושות סקס עם נשים). למשל, המידע שמפיץ משרד הבריאות (ביחוד בסביבות יום האיידס) מתעלם מא/נשים שעושות/ים סקס עם נשים ועם גברים. גם לא מתבצעים מחקרים בנושא מטעם מערכת הבריאות בארץ, ומן הסתם גם לא מתפרסם מידע. בכך מסכן משרד הבריאות את בריאותן/ם של הביסקסואליות, הפאנסקסואלים, וכל מי שמקיימ/ת יחסי מין עם א/נשים מיותר ממגדר אחד (ולא משנה כיצד היא מזדהה).

גם בביקורים אצל הרופא/ה, ידוע שהרופא/ה (ובעיקר רופא/ת המשפחה ו/או הגניקולוג/ית) אמורה לספק למטופל/ת מידע על מין בטוח ומניעת מחלות מין. בפועל, לא רק שזה לא קורה, אלא גם כאשר זה כן קורה, נוטה הרופא/ה להסיק את הנטיה המינית של המטופל/ת מתוך מערכת היחסים העכשווית (למשל: היות ואני נמצאת כרגע במערכת יחסים עם אישה, הרופא/ה תניח שאני לסבית – וגם שאני מונוגמית). לחילופין, גם אם היא שואל/ת, רוב הסיכויים שהשאלה תנוסח: "בנים או בנות?", בצורה שתעודד את המטופל/ת הביסקסואלית או הפאנסקסואל להשאר בארון. הנחה כזאת תגרור תשובה חסרה, ועל כן גם סיפוק של מידע חסר (או שום מידע כלל – למשל, רוב הרופאות/ים מניחות/ים שלסביות לא צריכות להזהר ממחלות מין), וסיכון בריאותה של המטופל/ת.

ההערות שנזרקו לפח

כאילו זה לא גרוע מספיק, הנה ההערות ששלחתי לחוש"ן לגבי הסקר בגרסת הפיילוט שלו. אם תמלאו את הסקר (אם תרצו, זו כבר החלטה שלכן/ם)  תוכלו להבחין שרק אחת מהן נכנסה לשאלון מתוך העשר ששלחתי (כנראה כי היא היתה רלוונטית גם ללסביות). ההערות מנוסחות בדיוק כפי ששלחתי אותן לחוש"ן:

• בשאלה על נטיה מינית, מופיעות רק 5 נטיות: הומו, לסבית, ביסקסואל/ית, פאנסקסואל/ית וסטרייט/ית. חסרות עוד לפחות שתי נטיות: הומופלקסיבל והטרופלקסיבל (homoflexible and heteroflexible), ובאופן אופטימלי יכללו גם האופציות: גמיש/ה, פלואידי/ת (fluid) אומניסקסואל/ית, קווירי/ת, לא מוגדר/ת ומתלבט/ת (למרות שיכול להיות שזכרוני מטענה אותי והאחרונות אכן כלולות).
• באותה שאלה צריכה להיות האופציה לסמן יותר מתשובה אחת. בעוד שבשאלה לגבי מגדר, הייתי חופשיה לסמן מספר מגדרים שאני מזדהה איתם, בשאלה זאת מצאתי את עצמי נאלצת לבחור בין שתי זהויות, שאני מזדהה איתן במידה שווה (ביסקסואלית ופאנסקסואלית). למותר לציין, שאני מכירה גם א/נשים רבות שמזדהות/ים גם כבי/פאן וגם כהומואים/לסביות, וכן הלאה. צריך לאפשר סימון של מספר תשובות שונות. ומי יודע, יכול להיות שנגלה כמה דברים מעניינים…
• השאלה "עם מי קיימת יחסי מין בחצי השנה האחרונה?" כוללת (למיטב זכרוני), רק גברים, נשים, טרנסים וטרנסיות. לדעתי השאלה צריכה לכלול את כל המגדרים, או לכל הפחות להוסיף ג'נדרקווירס, שאינן/ם נכנסות לאף אחת מהאופציות האלה.
• השאלה "האם יש לך בן/ת זוג קבוע/ה כעת? אם כן, כמה זמן נמשכים היחסים?" אינה מכלילה א/נשים פוליאמוריות/ים. צריכה להיות אופציה לפוליאמוריה, ושאלות שמתייחסות ליותר מפרטנר/ית קבוע/ה אחת.
• השאלה "בעת קיום מין אוראלי בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת בקונדום?" מתייחסת רק לא/נשים שקיימו מין אוראלי עם זכרים. צריך לחלק לשתי שאלות. הראשונה: "בעת קיום מין אוראלי עם זכרים בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת בקונדום?". והשאלה השניה: "בעת קיום מין אוראלי עם נקבות בחצי השנה האחרונה, האם השתמשת במחסום כלשהו (למשל: ניילון נצמד, או אחר)?" [זו ההערה שנכנסה].
• בחלק של השאלון שמתייחס לדעות קדומות ויחס מצד הרופאים, צריכה להיות שאלה שמתייחסת לנטיה של רופאים להניח שבי/פאן הן/ם הומואים, לסביות או סטרייטיות/ים. כאשר בי/פאן מספרות לרופא/ה על פרטנר/ית ממין או מגדר אחד, לרופא/ה יש נטיה להניח את הנטיה המינית לפי המין/מגדר של הפרטנר/ית (למשל, אם אספר שיש לי חברה, הרופא/ת תניח שאני לסבית). בנוסף, כאשר רופאים ורופאות שואלות על הרגלים מיניים, הנטיה היא לשאול "נשים או גברים?", שאלה שמעודדת בי/פאן להשאר בארון מול הרופא/ה. צריכה להיות שאלה שמתייחסת לכך.
• בשאלה על סטטוס ארון, צריך להוסיף גם אופציה לקהילת הלהט"ב. הרבה ביסקסואליות ופאנסקסואלים (ובטח גם טרנסים/ות) מסתירות את זהותן מפני הקהילה, למרות שהן מחוץ לארון בפני חברות/ים.
• כדאי גם להוסיף אופציה לבני/ות זוג, מאותה סיבה.
• ולשאול גם לגבי איזו מהזהויות. א/נשים סימנו הרבה אופציות בשאלות הקודמות. למשל, למישהי שסימנה "לסבית" ו"ביסקסואלית" בשאלה על נטיה מינית, יתכן (ואף סביר) שהיא לא מסתירה את הזדהותה כלסבית מהקהילה (ואולי גם מההורים, חברות/ים וכולי), אבל כן מסתירה את היותה בי.
• כדאי גם להוסיף "קהילה אחרת: פרט/י".

אז מה עכשיו?

אני אישית מילאתי את הסקר – אבל בעיקר כדי לראות את הנוסח הסופי של השאלות. מחד, אני לא בטוחה אם במצב אחר הייתי ממלאת אותו לאור ההתנהלות האתית המבישה של חוש"ן בכל הנוגע להכללת הבי והטרנס. מאידך, גם חשוב לאסוף מידע עלינו כדי ללמוד ולהשתפר, ובשביל זה צריך למלא את הסקר.

מצד שלישי, אני חושבת שהדבר היחיד שחוש"ן יכולים לעשות עכשיו כדי לפצות על ההתנהלות הלקויה שלהם הוא ליזום שני מחקרים חדשים: אחד על הביסקסואליות/פאנסקסואלים, ושני על הטרנסג'נדרים/ות והג'נדרקווירס – ובכל אחד מהמחקרים, לשתף את הקהילות בבניית המחקר, וכמובן בנתונים הסופיים.

נ.ב.

במקביל לסקר של חוש"ן, הושק מחקר לגדול בישראל על ידי המרכז הגאה, בשיתוף אוניברסיטת תל אביב. המחקר הזה אפילו לא מנסה להיות מכליל, ומתעלם כליל מכל מי שאינו/ה הומו או לסבית. משעשע במיוחד שגם אל מול הביקורת, החוקרים ממשיכים להצדיק את עצמם, תוך הצהרות כמו שצרכי הבי/פאן נכללים תחת צרכי ההומואים והלסביות, וש"גם לטרנסג'נדרים יש נטיה מינית" (על חוסר ההתייחסות לזהות מגדר).