עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק

בתור אקטיביסטיות פמיניסטית, להטבא"קיות, מזרחיות, טבעוניות או שמאלניות, פייסבוק הוא אחת מהזירות המרכזיות שבהן פועלות רבות מאיתנו. אנחנו מקימות קבוצות ואירועים, נכנסות לדיונים, מעלות סטטוסים, תמונות ולינקים, וכמובן מתווכחות בלי סוף… לכן, אחת הבעיות הנפוצות ביותר באיזורנו קורית כאשר אנחנו עושות את זה יותר מדי, בצורה שמשפיעה ממש על המצב הנפשי והרגשי שלנו, מפריעה לנו לתפקד ומכניסה אותנו לדכאון.

עד לא ממש מזמן, סבלתי מאוד מאותה בעיה: זרקתי את עצמי לכל דיון בלי לחשוב מראש על התוצאות, כל פעם שראיתי מישהי/ו ש"טועה באינטרנט" הגבתי מייד (וזה קרה הרבה). זה הכניס אותי למצב שבו נאלצתי להתמודד כל הזמן עם דיונים תוקפניים, לבאר, להסביר ולהצדיק את העמדות שלי אל מול מתקפות תמידיות, ולהתמודד עם ביפוביה, טרנספוביה, סקסיזם, נכופוביה וגזענות באופן כמעט תמידי. מן הסתם, המצב הזה גבה ממני מחירים כבדים במונחים של בריאות נפשית, רמת אנרגיה ויכולת להמשיך ולעשות אקטיביזם.

קרדיט: xkcd.com

כשחליתי בפיברומיאלגיה (לפני שנתיים וחצי), מצאתי את עצמי במצב של אנרגיות נמוכות (פיזיות ורגשיות) וזמן מוגבל. הייתי צריכה ללמד את עצמי איך להמשיך לעשות אקטיביזם בלי לפגוע בעצמי ובבריאות שלי. הויתור על ויכוחים בפייסבוק היה אחת מההחלטות הראשונות שלי, ובא ביחד עם החלטה כוללת להשקיע אנרגיה אקטיביסטית רק במקומות שמהם אני מקבלת משהו חזרה, ולא במקומות שמרוקנים אותי ופוגעים בי.

אני חושבת שיש מחסור בקהילות שלנו בידע על איך עושות אקטיביזם בצורה בונה (sustainable), ובלי להשרף. לכן רציתי לחלוק חלק מהדברים שלמדתי בדרך. הנה כמה דברים שעזרו ועוזרים לי להתמודד בצורה טובה עם דיונים בפייסבוק. מקווה שיהיה לכן לעזר. (והמון תודה לחברות המהממות בקבוצת "אני בי-פאנסקסואל/ית ופי אלף אין לי חוש הומור" על שהעלו את השאלה).

• תמיד תמיד לזכור שאני יכולה לבחור לא להכנס לדיונים.

• לזכור שהעולם לא יפול אם לא אענה, ושלא תפקידי לתקן את העולם לבד.

• לבחור את הקרבות שלי – אם אני עושה אקטיביזם מהמם במיליון ספרות אחרות, אני לא חייבת את הספרה של פייסבוק.

• כשאני רואה שא/נשים כתבו דברים שמעצבנים אותי (בשרשורים אצל אחרות/ים), לקחת נשימה עמוקה ולשאול את עצמי:

  • האם אני חייבת לענות?

  • האם זה שווה את המאמץ והאנרגיה?

  • האם א/נשים יקשיבו למה שיש לי להגיד, או סתם יתחילו לריב איתי?

  • האם חשוב לי מספיק להגיד את מה שאני רוצה כדי לשלם את המחיר מבחינת אנרגיה, תסכול, זמן וכו'?

• לשים גבולות לא/נשים בשרשורים אצל אחרות/ים שאני בוחרת להשתתף בהם:

  • אם אני רוצה רק להביע את דעתי ולא רוצה לפתוח מריבה, אני כותבת את זה במפורש.

  • אם השרשור הולך למקומות שלא נעימים לי, אני אומרת שלום יפה ועושה unfollow.

  • אני תמיד משתדלת לכתוב בנימוס ובהגיון, בטון רגוע, בלי שפה גסה וקללות.

  • אם אני שמה לב שאני מתחילה להתעצבן ממש, זה הזמן לעזוב.

  • אם זה דיון ממש חשוב/עקרוני והוא הולך למקומות לא טובים, אני מבקשת עזרה מחברות/ים שיבואו ויכתבו גם (בעיקר בקבוצות, למשל, או בקירות של אושיות למיניהן).

• לשים גבולות לא/נשים בשרשורים על הוול שלי:

  • יש אצלי מדיניות כוללת של "בלי ויכוחים אצלי על הוול".

  • אם מישהי/ו בא/ה ורוצה להתווכח, אני כותבת שהמטרה של הסטטוסים שלי היא לא ליצור ויכוחים אלא לשתף מחשבות ודעות, ושאם היא רוצה להתווכח, הוא מוזמנ/ת לקחת את הדיון למקום אחר.

  • לפעמים כשמנסים להגיב אצלי בצורה וכחנית, אני מגיבה כנ"ל, פלוס לינק לפוסט בבלוג שלי, או לטקסט רלוונטי אחר. וזאת מתוך הנחה/ציפיה שמי ששואל/ת באמת רוצה ללמוד עוד על הנושא ו/או על מה אני חושבת לגביו. (הרוב לא, הם סתם רוצים להתווכח. אני עדין שמה כי א/נשים אחרות/ים קוראות/ים ונחשפות/ים).

  • אם מישהי/ו כותב/ת משהו ממש נורא אצלי (טריגרי, מעפן, שלא בא לי להתמודד איתו), אני פשוט מוחקת. זה בדרך כלל תופס בעיקר לגבי א/נשים שלא כזה חשובים לי בכל מקרה. לפעמים אני גם מוחקת אותם מהחברות/ים שלי בעקבות זה.

  • לפעמים אני פשוט לא עונה, אם אין לי כח להתווכח או להסביר.

• לזכור שאני לא חייבת כלום לאף אחד/ת, בטח ובטח שלא חייבת לכלות את האנרגיות שלי בלהסביר משהו למישהי/ו בפייסבוק.

• החובה הראשונה שלי היא כלפי עצמי – לוודא שאני בסדר, להיות קשובה לעצמי ולשים גבולות כשצריך.

• כלל הזהב: העולם לא יפול אם אני לא אענה!