הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו | פוסט אורחת מאת דר גוטמן

קרדיט: נינו הרמן

לפני כמעט שבוע נעצרתי באלבי יחד עם אורלי חן.

בסביבות 1 בלילה, כשהמקום כבר היה סגור, נכנס פקח וביקש ממני להזדהות לצורך מתן דו"ח למקום (עד עכשיו לא ברור על מה). לא הזדהיתי, כי אני לא בעלת המקום. אחרי שעה בערך של אלימות משטרתית, אני ואורלי הובלנו באזיקים לתחנת המשטרה. את רב הלילה בילינו בלחכות. לחכות לשוטר שיסיים לכתוב דו"ח אירוע, לחכות לניידת שתיקח אותנו למחוז ת"א, לחכות לשוטרת שתלווה אותנו לשירותים (במידה והייתה שוטרת בתחנה בכלל), לחכות לקצין, לחכות למז"פ, לחכות לחוקר. בבוקר שלמחרת שוחררנו, ושמחנו למצוא חברות וחברים שחיכו לנו בחוץ, יחד עם עורך דין. כשהדלקתי סוף סוף את הפלאפון אחרי הלילה הארור הזה, קיבלתי מיליון הודעות של הזדהות ואינסוף טלפונים, שהמשיכו להמון המון סולידריות בפייסבוק. הרבה פעמים שאלו אותי איך אפשר לעזור. האמת היא שהשאלה עצמה עזרה. לדעת שכל אחת ואחד מכם עומדת מאחורי ורוצה לתמוך, אחרי לילה שהסביר לי על בשרי ממש עד כמה המערכת רוצה לרעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. יש עוד דבר אחד שתוכלו לעשות בשבילי, וזו הדרך בה תספרו את הסיפור.

על האבל – פוסט לכבוד שלוש שנים לרצח בברנוער

את הפוסט הזה כתבתי ביום של הרצח, והוא התפרסם בגוגיי כמה שעות לאחר מכן. היום אני מעלה אותו כדי שנזכור את מה שקרה, את הכאב, האבל והתסכול. ואת זה שהם לא עוברים. וגם שלוש שנים אחרי, אני עדין דומעת בעת כתיבת שורות אלו.

יהיה זכרם מאבק.

על האבל

הייתי בבית אתמול בלילה כאשר קיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה. עוד לא היו כותרות באתרי החדשות, עוד לא היו דיווחים, אבל כבר היו שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא/נשים. שמונה נפצעו, לא ברור אם מישהו מת. הדקות שלאחר מכן הפכו להיות שטף אחד אחיד. פתאום משמונה המספר עלה לעשרה, פתאום היו שני הרוגים. פתאום היו טלפונים. מי בסדר, מי לא, מי הכיר, מי היה, מה קרה שם. פתאום התחילו לצוץ שמות.

קול קוראת לפסטיבי – הכנס הביסקסואלי פאנסקסואלי הראשון‎

מישהו ביטל את הקו שלי – "הקו החדש" והבלוף הגדול

נתחיל בהתחלה

על "הרפורמה בתחבורה הציבורית" שמעתי לראשונה לפני שבוע בדיוק, כאשר חברה בפייסבוק חלקה עם העולם את העצומה הזאת. עלי להודות שבהתחלה הייתי מעט חשדנית כלפי העצומה – והרי רפורמה בתחבורה הציבורית בארץ היא כה נחוצה, לא? חייב להיות בה משהו חיובי? אולי מישהו שם סתם מתקטנן?

אז זהו, שלא. מהר מאוד התבדיתי.

אז מה טומנת "הרפורמה" בחובה?

"הקו החדש" הוא לא הרבה יותר מאשר downgrade (שינמוך, ההפך משדרוג) של התחבורה הציבורית תוך רעש, פאסון וטפיחת שכם עצמית מצד הממשלה ואיגוד ערים גוש דן, אשר עומדים כולם מאחורי התרמית הזאת: ביטול קווים, הנמכת תדירויות, והעלאת מחירים. בצעד אופייני משהו לפרסום ישראלי באחרונה, החליט משרד התחבורה על קו פרסומי שהינו ההפך הגמור מן האמת. אכן, ההקבלה הפרסומית לזהבה ושלושת הדובים מתאימה ביותר: מדובר באגדה בלבד.

בושת הגאווה – פנזין על התנגדות לקראת מצעד הגאווה

לכבוד בואו הקרב והולך של מצעד הגאווה, תרגמתי מאמר על קבוצת "Gay Shame" בסן פרנסיסקו, בתקווה שישמש לנו קצת השראה ויעזור לנו עם רעיונות לפעולות רדיקליות/אלטרנטיביות/ביקורתיות לקראת מצעד הגאווה של העיריה ביוני.

מתוך ההקדמה:
"המאמר שבחוברת זו מספר את סיפורה של בושת הגאווה משנת 1998 ועד 2004 (בעיקר בסן פרנסיסקו) ומפרט את פעולותיה השונות. הוא גם מכיל ניתוחים מבריקים של הקשר בין התנועה הלהט"בית המיינסטרימית לבין גורמים שמרניים וממסדיים כמ…ו קפיטליזם, מיליטריזם, מעמדיות, גזענות ופוליטיקה ימנית, בעיקר בתור הספרה העירונית – הרבה מהם רלוונטים באופן מפתיע גם לתל אביב (תחשבו על חולדאי בהקשר לגאווין ניוסום, ואם לא השתכנעתן אז דברו איתי). המאמר מדגים שיטות פעולה קוויריות רדיקליות להתנגדות פנים-קהילתית ותוך-עירונית. הוא גם מספר על האלימות, המעצרים וההשתקה שסבלה מהם הקבוצה, לעתים קרובות תוך השתתפות פעילה של גורמים "להט"בים" (=ההה"הים) כמו המרכז הגאה של סן פרנסיסקו וועדת הארגון של מצעד הגאווה (נשמע מוכר למישהי?)."

הנה קישור לעותק אלקטרוני.

בימים הקרובים גם יהיו עותקים ברוגטקה, סלון מזל ובבית הפתוח בירושלים. אני חושבת לשים כמה גם בקואלה (בית קואליצית נשים לשלום), ויהיו כמה גליונות אצל שוקי הרזה. אני עובדת גם על הפצה לירושלים וב"ש. אם מישהי/ו רוצה לקחת ממני כמה גליונות ולהפיץ איפה-שלא-יהיה, אשמח אם תשרשרו לי.

אם בא לכן/ם להתווכח על נחיצות מצעד הגאווה, אנא לכו למקום אחר. תגובות שישללו את הצורך במצעד גאווה ימחקו.

אהבה, זעם והכיבוש – ההרצאה שלי בכנס הביסקסואלי בלונדון

אני פותחת בהתנצלות: התכוונתי לשבץ את הוידאו ישירות בפוסט כדי לחסוך לכן/ם את המעבר לעמוד אחר. אבל וורדפרס הביע התנגדות נמרצת, ולא משנה כמה ניסיתי לשכנע אותו, הכל היה לשווא.

אז הנה הלינק להרצאה שלי, באדיבות שישה צבעים :)

http://makore.6tzvaim.com/node/524

את ההרצאה הזאת נתתי בחודש ספטמבר בכנס BiCon בלונדון, הכנס הביסקסואלי הבינלאומי.

תקציר ההרצאה:

Love, rage and the occupation: bisexual politics in Israel/Palestine

The Israeli occupation of Palestine has had a deep influence over both external and internal LGBTQ and bisexual/pansexual politics. What is the connection between the occupation and inner LGBTQ violence? How does that connect to last year's Bar-No'ar shooting? How are all of these events related to bisexual erasure? And what does the Israeli bisexual community think about all this?

בתגיות יש עוד פירוט לגבי נושאי ההרצאה.

אורך הוידאו: 69 דקות. ההרצאה באנגלית, ללא כתוביות :(

ולמי שאין לה סבלנות – אל פחד. בקרוב הרצאה דומה בסלון מזל.

נ.ב.

גם לילך הרצתה, על התנגדות קווירית לכיבוש. שווה לבדוק :)

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שלישי – הנוער הגאה

הפוסט הזה הוא החלק האחרון בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הראשון לחצו כאן. לחלק השני לחצו כאן.

בפוסט הזה אני רוצה לשאול האם נבחנו על העץ הנכון.

קצת על האדם שאליו ממוענת העצומה

יניב ויצמן הינו חבר מועצת עירית תל אביב מטעם רשימת רוב העיר, ונושא את תפקיד "יועץ ראש העיר לענייני הקהילה הגאה" (התפקיד שאותו מילא בעבר איתי פנקס). במסגרת תפקיד זה, ויצמן הינו אחראי על ארגון מצעד הגאווה, כמו גם על חלוקת המשאבים שמקבלת הקהילה מהעיריה, בתוך הקהילה. בנוסף לזאת, ויצמן הינו יו"ר ומקים איגי (ארגון נוער גאה), ארגון אשר נולד בעקבות פרישתו מניהול קבוצת הנוער באגודת הלהט"ב.

הנה כמה בעיות, בקצרה (אבל באמת בקצרה – אני לא נכנסת לנושא חלוקת המשאבים בקהילה ולמצעד הגאווה, כי אז זה יהיה פוסט שלם):

1. ויצמן הינו אחד היוזמים והמשווקים של פרוייקט התיירות הגאה, בחסות עירית תל אביב.
2. למרות שויצמן היה "המועמד ההומו" של רשימת רוב העיר, נרשמה תחושת אכזבה מרה בקרב קהל בוחריו כאשר, בתגובה לרדיפות שהתבצעו בגן העצמאות על ידי פקחי הקהילה, הוא הצהיר שהוא מתנגד לסקס בגן העצמאות (וכדאי להסתכל על הטוקבקים).
3. ויצמן גם יצא נגד הבלט"ות הרדיקליות סמוך למצעד הגאווה. מאוחר יותר הוא התרצה, ופרסם הודעה לקהילה, הקוראת להמנע מאלימות, בשיתוף עם יואב גולדרינג, חבר מועצת העיריה באופוזיציה מטעם עיר לכולנו (אז בעצם הכל בסדר, לא?).
4. ניגוד אינטרסים (או שמא סמיכות אינטרסים?) ידועה פחות-או-יותר בקרב הקהילה, הוא שבמקביל לניהול איגי, ויצמן הוא גם בעל חברת טינק, הידועה בעיקר בניצול עבודה של בני/ות נוער.

על העצומה עצמה, אגב, ויצמן לא הגיב או התבטא. אבל עובדה ידועה היא שאוחובסקי הוא בין מקורביו. אי לכך, לדעתי ישנו ספק גדול האם היא אכן תביא לתגובה מצידו.

איגי והנוער

קודם כל, אני רוצה להגיד להבהיר שלמרות הביקורת שלמטה, יש לי המון הערכה לאיגי, ובעיקר למתנדבות/ים המקסימות שמתחזקות אותו. יש בעיני פער של שמים וארץ בין אופן ההתנהלות של איגי כארגון לבין הא/נשים המקסימות שנמצאות בו. על כן, אין בכתוב כדי לצאת נגד מי מהמתנדבות/ים או הפועלות/ים בארגון.

הדבר הראשון שצריך להגיד – ארגון הנוער הגאה מנוהל על ידי מבוגרים. הפעילות המרכזית של הארגון הוא מתן תמיכה לנוער להטב"ק, והם עושים זאת בעזרת קבוצות תמיכה ומועדוני נוער. המבנה הוא מבנה היררכי, שבראשו עומדים בעלי התפקידים של איגי (חלקם עובדים בתשלום). גם שווה לציין, סתם בשביל סיבור האוזן, שאיגי הוא גם הארגון הגאה הגדול ביותר בארץ – הן מבחינת פריסה, והן מבחינת תקציב.

סיפוק תמיכה לנוער מידי מבוגרים הוא נושא נרחב, שנוגע באופן עמוק לדיכוי נוער בחברה שלנו. אין לי את הידע או את המשאבים לרדת לעומק הנושא הזה כרגע, אבל בקצרה: קבוצת תמיכה לנוער בעלת מבנה היררכי שבו עומדים המבוגרים, יוצרת תחושה שהמבוגרים הינם חכמים יותר, יודעים יותר טוב, שהנוער אינו אחראי ואינו מסוגל לדאוג לעצמו. כל המבנה ההיררכי של איגי תומך בנקודת המוצא הזאת, שכן הנוער של ארגון הנוער אינו שותף לקבלת החלטות, קביעת מסרים, דרכי התארגנות, פתיחת קבוצות וכל החלטה אחרת בעלת משקל בארגון. הלכה למעשה, איגי אינו ארגון של הנוער, אלא ארגון של המבוגרים-בעלי-הכוונות-הטובות, למען הנוער.

שלושה מעשים שהיו, כך היו

1. לאחר הרצח, החליטה אחת הנערות בקהילה לארגן עצרת/הפגנה ביום שלישי, עצרת שאליה התכוונו להצטרף "ראשי הקהילה". נכון ליום ראשון בבוקר, העצרת המרכזית אמורה היתה להתקיים ביום שלישי בערב. בראשון בערב, הגרסה כבר השתנתה – העצרת בשלישי "התבטלה", והעצרת המרכזית תתקיים ביום שבת. למזלה של אותה נערה, היא פתחה אירוע פייסבוק. היא התעקשה על העצרת שלה בשלישי, והתוצאה היתה עצרת מקסימה של הנוער למען הנוער (ותודה לראשי הקהילה).
2. לפני כשנה, התחלנו לעבוד, ליטל וינבאום ואנוכי, על הקמת קבוצת לנוער ביסקסואלי ופאנסקסואלי במסגרת איגי. למרות מאמצים כבירים מצידנו, ההקמה נמשכה זמן ארוך הרבה יותר מהסביר, מה שגרם לליטל לפרוש באמצע התהליך. מאז שהוקמה הקבוצה (בסביבות נובמבר 2009), התקיימו רק 2-3 מפגשים, וכעת נראה שהקבוצה נמצאת במוות קליני. באופן אירוני, הקבוצה כן נוכחת בתוך הפלייר היפה באנגלית שנותנים איגי לתורמים מחו"ל. מסתבר שאנחנו טובים/ות מספיק כדי להתהדר בנו, אבל לא מספיק כדי להשקיע בנו משאבים של ממש.
3. במקביל להקמת הקבוצה באיגי, הציע נער ביסקסואל מהקהילה להקים קבוצת נוער בי/פאן על ידי הנוער. הרעיון שלו היה מפגשים בבתים של א/נשים והנחיה מתחלפת. אך עם הקמת הקבוצה באיגי וגוויעתה, גם היוזמה הזאת נעלמה.
4. באחד הפאנלים בכנס סקס אחר דיברה נערה מקסימה מתכנית השגרירים של איגי (תכנית שבמסגרתה, למיטב הבנתי, נשלחות/ים נציגות/ים נוער איגי לחו"ל למטרת גיוס תרומות). במסגרת הדיון שנערך לאחר הפאנל, היא הזכירה שהיא מרגישה שמזלזלים בה משום שהיא נערה.

מה יוצא?

אני תוהה, האם איגי, ויניב ויצמן בראשה, הם הגורמים המתאימים לשינוי חברתי ו/או קהילתי כמו שדורשת העצומה? אוסף הסיפורים והמידע גורם לי לפקפק בכך.

ועכשיו אני רוצה פוסט רביעי – פוסט שעוד לא נכתב, ושאני כבר לא אכתוב. הוא צריך להכתב בידי הנוער, החזק, המהמם, והפעיל שיש לנו. הפוסט צריך להקרא (ולהסביר לנו למה):

הנוער צריך ארגון משל עצמו

עדכון מתאריך 12.8.2010:

אז, יניב ויצמן פרסם אתמול תגובה על העצומה, בה הוא כותב:

השאלה אינה האאוטינג שעשה או לא עשה גל אוחובסקי לזמר זה או אחר, אלא הצורך לספק לנוער מודלים בריאים לחיים מחוץ לארון החשוך. ולא, לא אדיח את גל מנשיאות ארגון הנוער הגאה

מפתיע מישהי/ו? לא אותי.

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק שני – סדרי עדיפויות קהילתיים

הפוסט הזה הוא החלק השני בסדרה של שלושה פוסטים. לחלק הקודם, לחצו כאן.

דומה שיש שתי הנחות בסיס לגבי כל מאבקי הבלט"ה:

1. המאבק ההומואי הינו המאבק הכללי, אשר נוגע לכל קבוצות הלהטב"ק.
2. כל המאבקים של הקבוצות האחרות הינם תתי-מאבקים שוליים.

אני חושבת ששתי הנקודות האלה נמצאות ביסודם של רוב מקרי ההשתקה, ההדרה והדחיקה של קבוצות בקהילה שלנו.

בואו נסתכל על זה קצת

המאבקים העיקריים ש"הקהילה הגאה" בארץ מקדמת כרגע הינם: המאבק לשוויון בנישואין, המאבק למען פונדקאות, והמאבק למען זכויות אימוץ. באופן לא רשמי, הקהילה (אשר נוכסה באופן אלגנטי על ידי משרד החוץ בשיתוף עם עירית תל אביב) מנהלת את המאבק למען "הוורדת" הכיבוש ואת פרוייקט התיירות הגאה. עוד בנבכי הקהילה, אפשר למצוא את המאבק נגד הומופוביה (שימו לב: רק הומופוביה, לא להטב"קופוביה) ואת המאבק נגד הארוניסטים (ושימו לב לקריאה של ביסקסואליות כארון שמתבצעת בלינק השלישי). כמעט מיותר לציין, כל המאבקים האלה מנוהלים על ידי- ותפורים למידותיהם של- (תחזיקו חלק, ניבול פיות בדרך) גברים הומואים אשכנזים מהמעמד הבינוני-גבוה.

סתם דוגמה: לכבוד יום השנה לרצח, הוציא הבית הפתוח מסמך זכויות לקהילה. לא אתמקד כרגע בתוכנו, אלא רק אזכיר אנקדוטה, קטנה אך משמעותית. במסגרת תהליך ניסוח המסמך, כתבתי פסקה שמוקדשת לביסקסואליות/פאנסקסואלים וחוסר הנגישות שלנו לשירותי בריאות (כללית ונפשית) הולמים. באופן לא ממש מפתיע, הפסקה נמחקה מהגרסה הסופית. כאשר כתבתי לצוות המשפטי של הבית הפתוח לשאול מדוע, התשובה היתה (במילים כאלה ואחרות) שאת המורכבויות האלה נשאיר לאחר כך. התשובה הזאת (כמו רבות דומות לה) מתייחסת למאבק הביסקסואלי כתת-מאבק שולי שלא ראוי לאזכור ספציפי במסמך שמפרט את הזכויות החסרות בקהילה (אגב, מסמך שבו הקהילה הטרנסג'נדרית דווקא כן קיבלה סעיף משל עצמה). והדוגמאות בלתי נדלות, באמת.

העצומה נגד גל אוחובסקי משקפת את סדר העדיפויות הקהילתי הזה, על ידי בחירת הכותבות/ים להתמקד רק באספקט אחד מתוך שלל אספקטים בעייתיים בהתנהגותו של אוחובסקי. לפי סדר העדיפויות שבעצומה, אאוטינג של אמן הומו הינו ענין חמור אשר משפיע על הקהילה כולה, ודורש תגובה ומחאה רחבה. לעומת זאת, התבטאויות ביפוביות, טרנספוביות, לסבופוביות, סקסיסטיות ושאר ירקות – לא.

למה אנחנו בכלל מדברות על זה?

העצומה עצמה, והגלים שהיא יוצרת, מעידים בעצמם על סדר העדיפויות הבעייתי הזה. כמו שכתב ערן כהן-גבע בפייסבוק: שנה אחרי הרצח, שוב הנושא החם שמעסיק את הקהילה הוא אאוטינג, ארון ואוחובסקי – כאילו אין לנו נושאים דחופים יותר לדבר עליהם. כאילו אין להטב"קופוביה משתוללת בחברה, כאילו אין דיכוי נגד קבוצות בתוך הקהילה, כאילו הפצועים כבר קיבלו פיצויים מהמדינה והשתקמו לחלוטין כולם, כאילו אין נוער להטב"קי במצוקה, כאילו יש מספיק משאבים לקהילה, כאילו אין הוורדה של הכיבוש על גבינו, או כאילו שחברות קהילה שלנו לא נעצרות כל יום שישי בשייח ג'ראח. למי אכפת מכל זה? הארון ההומואי, זה הנושא הבוער.

בערך באותו יום שבו פורסמה העצומה נגד אוחובסקי, פורסמה עצומה שניה, למען שינוי סדרי העדיפויות בקהילה. כרגע עצומה זו עומדת על 143 חתימות בלבד, בעוד העצומה נגד אוחובסקי עומדת על 1,197. והרי זה פלא? הרי כולנו יודעות מהם הנושאים החשובים באמת…

וטיזר לפעם הבאה

הבעיה השלישית עם העצומה היא שהיא מופנית ליניב ויצמן ומבקשת ממנו להדיח את אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון הנוער הגאה. יניב ויצמן הינו דמות בעייתית בפני עצמו, וגם ארגון הנוער הגאה אינו חף מבעיות. קצת על הבעיות, וקצת על האלטרנטיבות – בחלק הבא…

על גל אוחובסקי והעצומה: חלק ראשון – ביפוביה וטרנספוביה

לפני ימים מספר, התפרסמה לה עצומה חדשה, הקוראת ליניב ויצמן להדיח את גל אוחובסקי מתפקידו כנשיא ארגון איגי (ארגון נוער גאה), על רקע האאוטינג שעשה לאחד מאמני הקהילה שבארון. חברות וחברי קהילה מיהרו לחתום עליה, בהצטרפות המונית ומעוררת הערכה – או שמא?

אני לא חתמתי על העצומה, ואני רוצה להסביר למה. אני אסביר אותה בכמה פוסטים נפרדים, אחרת יהיה לי פוסט אחד באורך הגלות.

** חברות הפנו את תשומת ליבי לעובדה שיש כאן חשיפה לתביעת דיבה. על כן, הנחתי כוכביות במקומות שונים בפוסט. אנא הניחו שמשמעה של כוכבית ("*") להלן הינו: לכאורה.

נתחיל

העצומה מתייחסת להתנהגות בעייתית של אדם בעייתי. בעצומה כתבו הפעילות/ים:

לגיטימציה להוצאה כפויה מהארון, שאינה באה בהלימה עם רצונו וצרכיו של אדם היא קרקע פוריה לניצול בני הנוער ולפגיעות נוספות בהם. לא יתכן שארגון הנוער הגאה יתן במה ויד לאדם אשר מתנהג באופן אלים וכוחני כלפי אנשים באשר הם אנשים וכנגד כל תפיסה טיפולית ומקצועית ביחס לגיבוש בריא ונכון של זהות מינית או מגדר של בני נוער [ההדגשה שלי].

איש לא יחלוק על כך שאוחובסקי אכן מתנהג באופנים בעייתיים. אך מה? אפעס, האאוטינג הזה הוא לא המעשה האלים או הכוחני הראשון או היחיד שעשה השנה. קרה המקרה, ואוחובסקי עשה לו שנה פוריה להתבטאויות ביפוביות וטרנספוביות שונות (כמו גם לסבופוביות, וסקסיסטיות באופן כללי).

המקרה הראשון – ביפוביה בעצרת

הסאגה מתחילה בדיוק לפני שנה, בעצרת של יום שבת אחרי הרצח. על רקע סיפור האאוטינג של שנה שעברה (אשר גם אותו הוביל אוחובסקי), קרה עוד מקרה קטן וצדדי: בפעם הראשונה בהיסטוריה של קהילת הבלט"ה בישראל, הוזמנו נציגות מהקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית לדבר על הבמה. הראשונה היתה ליהי רוטשילד (שקיבלה דקה להגיד את דבריה), בעצרת יום ראשון שאחרי הרצח, והשניה היתה דנה ג. פלג, בעצרת של יום שבת (שקיבלה 30 שניות). ושלא יהיו טעויות: הדקה וחצי הזאת עלתה לנו, הפעילות הביסקסואליות (והחברות/ים הלסביות והטרנסים שעזרו), בדם, יזע ודמעות רבות. עד היום, השבוע של הרצח זכור לי לא רק כשבוע של כאב, אבל וזעזוע עמוק, אלא גם כשבוע של מאבק, השתקה ואלימות פנים קהילתית.

בעצרת של שבת שאחרי הרצח, דנה חרגה במעט משלושים השניות שניתנו לה (רחמנא ליצלן!). מה עשה אוחובסקי? קטע אותה, ואחר כך נזף בה.

מינורי? מינורי. הנה המקרה הבא.

יום הבנ"ה

ב-17 למאי התקיים פאנל באוניברסיטה העברית בירושלים לכבוד יום הבנ"ה, אותו ארגן העשירון האחר ביחד עם הבית הפתוח. נושא הפאנל היה להט"בופוביה במדיה, ובין היתר דיברו בו גם ליהי רוטשילד (על ביפוביה בתקשורת) וגל אוחובסקי (על הומופוביה). בפאנל נכח גם תום וינטר, שהיה בין מארגני האירוע. במייל שהעביר תום לרשימות התפוצה הקוויריות (ושהפך במהרה לשרשור-פלצת של מעל 80 הודעות), תום כתב:

שלום.
כרגע חזרתי מהפאנל בנושא להט"בופוביה ויצוג של הקהילה בתקשורת, שנערך באוניברסיטה העברית בהשתתפות ירון פרוסט, ליהי רוטשילד וגל אוחובסקי.

קשה לי לתאר את מידת הזעזוע שלי מהתנהלותו* של אוחובסקי לאורך הדיון. לא די בזאת שהוא היה מתנשא, מזלזל וגס-רוח, אלא שהוא הגדיל לעשות והתבטא באופן ביפובי וטרנספובי במובהק, תוך שהוא טוען כי הנראות התקשורתית של הומואים בטלוויזיה חשובה יותר מהמאבקים שמנהלת כל הקהילה מחוץ לטווח המצלמה. הוא זילזל במפגין בליהי וניסה להציגה כהזויה ונטולת קשר למציאות- ואם לא די בכך, זילזל גם בי כשהטיל ספק בזהותי כגבר, תוך שהוא מציין כי עלי "להגיד תודה על שהוא מדבר אלי בלשון זכר".
באמת תודה, מר אוחובסקי.

לאחר מכן שלחה ליהי רוטשילד פירוט לרשימות התפוצה. הנה כמה מהדברים שעשה אוחובסקי* באותו ערב:

• קטע* את ליהי מספר פעמים במהלך דבריה ושאל אם זה עוד ארוך, למרות שלא הוא הנחה את הפאנל והיא לא חרגה מהזמן שהוקצב לה.
• שאל* את ליהי אם העובדה שהוא, כדבריו, "אכל כוס בגיל 19" מגדירה אותו כביסקסואל, וכשענתה לו שלא תפקידה להגדיר אותו, אמר* שבגלל שהיא מתקשה כל כך להגדיר, היא היתה צריכה הרצאה שלמה.
• מאוחר יותר הוא גם אמר* שביסקסואליות היא רק שלב.
• פנה* לתום מספר פעמים בלשון נקבה, ולאחר ש"התרצה" והחל לפנות אליו בלשון זכר, טרח לציין שתום צריך להודות לו.
• טען* שכל קהילות הבלט"ה צריכות להודות לגברים ההומואים על ההישגים שהושגו עבורם. כשליהי הזכירה בפניו מקרים של ביפוביה, הוא טען* שהיא משקרת. כשהיא הזכירה בפניו את האפליה שנתקלה בה קבוצת הפמיות וקבוצת הבדס"מ במרכז הגאה בתל אביב, הוא אמר* שזו בעיה שלהן.

במייל שהעבירה, ליהי כותבת:

יש להדגיש שלאורך כל הפאנל הוא* לעג לי, זלזל בי, ניסח את תפיסת העולם שלי בלי לחכות לאישור ממני, וכו' אבל בשלב הזה אני רציתי לסיים את הפאנל, כי חשבתי שגבול מסוים שהייתי צריכה להציב הרבה קודם לכן נחצה. הסכמתי להמשיך לבקשתה של נועם שהנחתה אותו.

אגב, מענין לציין שבמסגרת אותו שרשור-פלצת של 80 הודעות, נושא הדיון העיקרי היה דווקא הטרנספוביה ולא הביפוביה, שזכתה לאזכורים אגביים בלבד. למצער, השרשור התסיים כאשר ביקשתי להצביע על עובדה זו – ואז בכלל התחיל כנס סקס אחר והשרשור מת מוות (לא) טבעי (כי לשם כולן/ם הלכו).

סוף הסאגה? לא ולא

בגליון מיוחד לכבוד חודש הגאווה שהוציא מגזין "העיר בורוד", ובו 50 האנשים "המשפיעים של הקהילה", נבחר גל אוחובסקי לאדם המשפיע ביותר (מענין לציין אגב, שברשימה לא היתה אף ביסקסואלית/פאנסקסואל מחוץ לארון, ורק שתי טרנסיות). הכבוד זיכה את אוחובסקי בכתבה בת שני עמודים של שבחים ותפארות. והנה אחת הפסקאות:

לפני כשבועיים הוזמן להרצות בפני פורום מצומצם של בי-סקסואליות [השגיאה במקור] בבית הפתוח בירושלים. הוא הסכים מיד, ופינה לצורך כך את כל אחר הצהרים. הנוכחות באירוע ירדו עליו חזק, טענו שאין לו ולהן דבר במשותף ומחו על כך שניכס לעצמו את עמדת מנהיג הקהילה. אוחובסקי חזר משם שפוף ומלא עלבון. גם הפרסונה הטלוויזיונית הנוקשה שלו עלולה להטעות.

אה. אז כנראה שטעיתי בתיאור הקודם (*לכאורה, כן?). לא משנה, נמשיך הלאה.

עוד אחת לסיום

ב-11 ליוני, יום מצעד הגאווה בתל אביב, עלתה דנה ג. פלג לנאום כנציגת הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית. ברגע שהגיעה, הודיע לה יניב ויצמן (מארגן המצעד מטעם עירית תל אביב) שיש לה רק שתי דקות לדבר, למרות שמראש סוכם איתה על 4-5 דקות. אחרי ויכוח קצר עם מפיקת הבמה, הסכימה המפיקה לתת לדנה את ארבע הדקות שהוקצבו לה במקור. לפני שעלתה לנאום, היא גם ביקשה שאוחובסקי, אשר הנחה את הבמה, לא יקטע את דבריה כמו שעשה בעצרת שאחרי הרצח.

אבל למי אכפת ממה שהיא ביקשה? כולה פעילה ביסקסואלית (פעילה בקהילה מזה 15 שנה, פעילה מרכזית בקל"ף וכותבת הטור הלסבי הראשון בארץ במסגרת מגזין "את"). אוחובסקי קטע אותה באמצע וקרא לה לקצר. במייל שהעבירה לרשימת התפוצה הביסקסואלית/פאנסקסואלית, דנה כותבת:

סיימתי, מחאו לי כפיים, ואחרי מה: מוזיקה. סתם מוזיקת אומצה-אומצה. כלום. בשביל זה אוחובסקי קטע אותי, בשביל זה התווכחו איתי על הזמן. מימי, בת זוגי, שהיתה בקהל אמרה לי מייד כשירדתי, "מי זה? הוא עשה פרצופים ודיבר כל הזמן שאת דיברת".

דנה כבר לא תהיה מוכנה לדבר באירועים שגל אוחובסקי מנחה.

חזרה לעצומה

אך אויה! העצומה אומרת שאוחובסקי הוא אדם שמתנהג באופן אלים וכוחני. אז להיכן נעלמה ההתייחסות לביפוביה ולטרנספוביה החוזרות ונשנות שלו, תמהני?

התשובה, על כל זאת ועוד, בפרק הבא…

ביפוביה והשתקה חמורה בהצגה "העולם שייך ל…"

זהו טקסט שהוצאתי לתפוצה רחבה במיילים, נתבקשתי לשים אותו בכתובת פומבית.

חברות וחברים,

אתמול הייתי בהצגה "העולם שייך ל…", ההצגה של קבוצת "קשת מזהב" במרכז הגאה, בבימוי חיים טל. למי שלא יודע/ת, ההצגה סובבת סביב סיפורים מחייהם של חברי הקבוצה, הומואים מבוגרים (כמעט) כולם.

כמעט – כי אחד מחברי הקבוצה, אדם ללו אלמוג, הוא ביסקסואל גאה.

אבל אף אחת לא יכלה לדעת את זה ממבנה או מתוכן ההצגה. למרות שההצגה מבוססת על החיים האמיתיים של חברי הקבוצה, אדם לא מדבר על הביסקסואליות שלו במהלכה. עבור הקהל שלא מכיר אותו, אדם הוא הומו וביסקסואלים לא קיימים (כולל באמירות שנאמרות על ידי המשתתפים האחרים, כגון "אני הומו טהור, תמיד הייתי רק עם גברים", ואמירות אחרות).

בסוף ההצגה ניגשתי לאדם ושאלתי אותו, למה הוא לא מדבר על הביסקסואליות שלו במסגרת ההצגה? הוא סיפר לי שהבמאי אסר עליו לדבר על ביסקסואליות, משום שההצגה היא "רק על הומואים". אדם סיפר לי שהוא ביקש ואף התחנן מהבמאי בשלב ההפקה להכניס ולו משפט אחד על ביסקסואליות, כדי שאם יש ביסקסואלים בקהל, שיוכלו לדעת שגם הקבוצה שלנו קיימת. בשלב אחר, הוא התנה את השתתפותו בהצגה בכך שיתנו לו להביא את הביסקסואליות שלו אל הבמה. הבמאי לא הסכים בשום פנים ואופן.

המקרה הזה הוא מקרה קלאסי של השתקה של ביסקסואלים ודיון על ביסקסואליות, השתקה שהיא ממש אלימה, מכיוון שאדם ביקש והתעקש שיתנו לו לדבר על הנושא, אך ללא מזור. על אחת כמה וכמה חמור המקרה משום שההצגה אמורה היתה להיות חוויה מעצימה למשתתפים מקבוצת "קשת מזהב", ולאפשר להם להביא את עצמם – הזהויות שלהם, חייהם והחוויות שלהם – אל הבמה ואל הקהילה. לא רק זאת, אלא שחלק ממטרת ההצגה היתה להעלות מודעות בקהילה לחוויות השונות של אנשים מבוגרים בקהילה ולהביע כבוד ותמיכה כלפיהם. לפי גישתו של חיים טל, כבוד ותמיכה כנראה מגיעים רק להומואים, ואילו הביסקסואל צריך להסתיר את זהותו כדי לזכות באותו כבוד שניתן לחבריו ההומואים לקבוצה.

חמור עוד יותר הוא שהדבר נעשה תחת כנפי המרכז הגאה במסגרת פעילות רשמית, היות והמרכז אמור להקצות משאבים ותמיכה לא/נשים מכל קהילות הלהט"ב (ולא משנה מאיזו קבוצה הם). לא ידוע לי מי ידע/ה על המקרה בזמן ההפקה ומי לא, אבל לא ברור לי כיצד מעשה חמור כל כך עבר בשתיקה לאורך שנה של הפקה, שהיו מעורבים בה כל כך הרבה גורמים.

אחרי ההצגה, ניגשתי לחיים טל ביחד עם אדם ופניתי אליו בענין. הוא לא ענה לטענות שלי ואמר שזה לא הזמן לדיון על כך. לאחר מכן, ניגשתי למנהל המרכז הגאה, והוא אמר שיבדוק את הנושא. בינתים זה מצב העניינים. רציתי ליידע את כולן/ם על המקרה הזה, כי אותי אישית הוא באמת מרתיח.

הרגישו חופשיות/ים להפיץ.

סולידריות,
שירי