על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009

הפוסט הזה בפייסבוק

ביוני שמענו המון על ציון 50 שנה לסטונוול. החודש באתי להזכיר ציון זמן אחר: ביוני 2009, לפני 10 שנים, קמה התנועה הביסקסואלית בארץ כפי שאנחנו מכירות אותה היום*.

לפני עשר שנים ציינו 40 שנה לסטונוול במצעד הגאווה הירושלמי. כמו בכל מצעדי הגאווה בכל עיר ובכל שנה בארץ, לא הוזמנ.ה דובר.ת ביסקסואל.ית לבמה כדי לייצג את המסרים של הקהילה. ההבדל הפעם, היה שזמן מה לפני המצעד עצמו, פעילות** ביסקסואליות יצרו קשר עם הבית הפתוח על מנת לוודא שאותה טעות לא תישנה. יצירת הקשר הזאת נעשתה לאחר פעולת מחאה ישירה במצעד הגאווה של חיפה כמה שבועות לפני כן, שם דרשו פעילה ביסקסואלית ופעילה לסבית לעלות על הבמה במסגרת הנאומים כדי למחות על הדרת קבוצות בתוך הקהילה (כולל ביסקסואליות.ים). לאחר בקשות ולחץ על מארגני המצעד בזמן הנאומים, קיבלו אותן פעילות את המיקרופון, עלו לבמה ואמרו את דברן.

הנסיונות ליצור קשר עם הבית הפתוח כדי להבטיח מראש דובר.ת ביסקסואל.ית העלו חרס – וזאת, יש לציין, למרות שהבית הפתוח אישר הוספה של דובר טרנסג'נדר בבוקר המצעד. משנוכחנו באותו בוקר שנסיונותנו נתקלו בסירוב סלקטיבי, החלטנו לנסות ולחזור על הפעולה שנעשתה בחיפה, בתקווה להביא לאותה תוצאה. התכנון היה להגיע לבמה, לדבר, לדרוש וללחוץ על מארגני המצעד, עד שיאפשרו לנו לעלות. מנקודת מבט אישית, לא העלאתי על דעתי שאותה פעולה תוביל לתגובה שקיבלנו בפועל.

מרגע שקפצנו מעל הגדר שסבבה את הבמה, התנפלנו עלינו אנשי האבטחה של הבית הפתוח. לא חוויתי את מה שקרה לאחרות, אבל הנה מה שקרה לי: המאבטח שתפס אותי אחז בפרקי הידים שלי וגרר אותי על שביל האספלט (והשאיר אותי עם כאבים ברגלים למשך חודש). כשהוא הפסיק לגרור אותי, ניסיתי לשבת, ובתגובה הוא עיקם לי את הידים מאחורי הגב וניסה לגרור אותי שוב. באיזשהו שלב באמצע, הוא ניסה להשליך אותי ממדרגות הבמה כשניסיתי להגיע אליה. מיותר לציין, היה ברור לחלוטין שאני וחברותי לא מהוות שום איום על שלומם הפיזי של הנוכחים. היה ברור לכל שצעדנו במצעד, שאנחנו אקטיביסטיות מהקהילה, ושבאנו למחות ולא לפגוע. ולמרות זאת, הבית הפתוח ראה לנכון לפעול כפי שפעל.

2009
המאבטח (משמאל), אני (באמצע), ופעיל.ה מהקבוצה שלנו (מימין). צלם: אורן זיו, אקטיבסטילס

המשך קריאת הפוסט "על מצעד הגאווה והתנועה הביסית בשנת 2009"

שחור סגול – עמוד חדש בפייסבוק

אני שמחה לבשר שחזרתי לכתוב פוליטיקה. הקמתי עמוד בפייסבוק כדי שיהיה המשך לבלוג הזה. ועם זאת, אני מעלה את הפוסטים גם לפה, כדי שיהיו במקום שניתן לחיפוש ומציאה, וגם למקרה שחלילה פייסבוק יחליט למחוק לי את העמוד או תכנים מתוכו. הפוסט שלמטה הוא הפוסט מהראשון בעמוד. מעכשיו כל הפוסטים יופיעו גם בפייסבוק וגם פה.

הפוסט הזה בפייסבוק

מה זה שחור סגול? מה אני עושה פה ומה יהיה בעמוד?

שחור סגול היה בלוג ביסקסואלי, פמיניסטי, רדיקלי והצטלבותי בוורדפרס, שפעל בין 2010 ל-2015. הוא עסק במגוון נושאי פוליטיקה ואקטיביזם, ועם השנים גם זכה לפופולריות והצלחה. באופן ספציפי, במשך הרבה שנים הבלוג היווה עבורי פלטפורמה להפצת מידע על ביסקסואליות, על המאבק הביסי מנקודת מבט רדיקלית והצטלבותית, על הדיכוי שלנו ועל שלל הדרכים שבהן אנחנו יכולות לייצר התנגדות ושחרור.

שחור סגול אווטר

לפני כמה שנים נשרפתי, בעקבות הרבה מאוד אירועים והתנגשויות בסצינה האקטיביסטית, וגם הרבה מאוד בקלאש, הרבה פגיעות, והרבה כאב. אבל גם כי נוצר מצב בעייתי בקהילה הביסית בגלל שהחזקתי בכמות לא פרופורציונלית של כח, גם היה משקל בלתי פרופורציונלי לדברים שאמרתי ועשיתי (ולכן גם בקלאש בלתי פרופורציונלי), וגם לא היה מקום לצמיחה של מנהיגות אחרות בקהילה. פרשתי מהאקטיביזם הביסי בשנת 2014, ומאז צמצמתי יותר ויותר את הנוכחות שלי בכל הרמות האקטיביסטית, האינטרנטית, הפייסבוקית, והאקדמית.

בשנים שעברו מאז, צמחה מנהיגות כזאת. הקהילה גדלה, התרחבה, פרחה והתבזרה. הפורום הביפאןפולי, פעילות בחוש"ן ובארגוני הקהילה, ליין גם, ליין הביסי, ליין האלביזסקשואל, קבוצות פייסבוק רבות מספור, מפגשי קהילה, והמצעד התל אביבי בסימן ביסקסואליות בשנת 2017.

אך לצד הצמיחה, הפריחה וההתרחבות, קרה עוד דבר: נוצר נתק בין הפוליטיקה הביסקסואלית והפוליטיקה הרדיקלית. כן, המון אנשות מהקהילה הביסית הן רדיקליות, והמון אנשות מהקהילה הקווירית הרדיקלית הן ביסיות. אבל אנחנו פחות ופחות שומעות על ביסיות בשיח קווירי רדיקלי, ופחות שומעות קולות רדיקליים בתוך הפוליטיקה הביסית. [ואציין גם שיותר מכל, הרגשתי בחסרון הזה החל מהמוות של דןוג (יהי זכרה מהפכה), שהיתה אחת המובילות והמבריקות בצומת הזאת של פוליטיקה ביפאנסקסואלית ופוליטיקה קווירית רדיקלית.]

בחיי האישיים, המוות של דןוג בדצמבר 2016 היה נקודת השיא בשנה שלמה ששברה אותי לרסיסים. רסיסים שאספתי (ועדין אוספת) מאז ועד היום. אם באותה תקופה אמנם לקחתי צעד אחורה מרוב המרחבים, אבל עדין המשכתי באקדמיה, בכתיבה, או בהרצאות וסדנאות פה ושם ב-2016 הכל נפל.

באתי לפה כדי להתחיל להרים. לחזור להתבטא, להשתתף, לתת נקודת מבט שאולי פחות נשמעת בתקופה הזאת. להיות נוכחת בחיים, ביקום, וכל השאר.

בואו תצטרפו אלי :)

עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק

בתור אקטיביסטיות פמיניסטית, להטבא"קיות, מזרחיות, טבעוניות או שמאלניות, פייסבוק הוא אחת מהזירות המרכזיות שבהן פועלות רבות מאיתנו. אנחנו מקימות קבוצות ואירועים, נכנסות לדיונים, מעלות סטטוסים, תמונות ולינקים, וכמובן מתווכחות בלי סוף… לכן, אחת הבעיות הנפוצות ביותר באיזורנו קורית כאשר אנחנו עושות את זה יותר מדי, בצורה שמשפיעה ממש על המצב הנפשי והרגשי שלנו, מפריעה לנו לתפקד ומכניסה אותנו לדכאון.

עד לא ממש מזמן, סבלתי מאוד מאותה בעיה: זרקתי את עצמי לכל דיון בלי לחשוב מראש על התוצאות, כל פעם שראיתי מישהי/ו ש"טועה באינטרנט" הגבתי מייד (וזה קרה הרבה). זה הכניס אותי למצב שבו נאלצתי להתמודד כל הזמן עם דיונים תוקפניים, לבאר, להסביר ולהצדיק את העמדות שלי אל מול מתקפות תמידיות, ולהתמודד עם ביפוביה, טרנספוביה, סקסיזם, נכופוביה וגזענות באופן כמעט תמידי. מן הסתם, המצב הזה גבה ממני מחירים כבדים במונחים של בריאות נפשית, רמת אנרגיה ויכולת להמשיך ולעשות אקטיביזם.

duty_calls
קרדיט: xkcd.com

המשך קריאת הפוסט "עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק"