על גופיות, שייח ג'ראח וקולוניאליזם

שמתי תגובה מאוד ארוכה בתגובה לפוסט האחרון בבלוג של נעמה כרמי. אז חשבתי שמגיע לה פוסט משל עצמה, אצלי.

דיסקליימר קצר: אני לא מפגינה בשייח ג'ראח. הידע שלי על הנעשה שם בא מיד שניה בלבד (חברות שכן הולכות לשם). הפוסט שלי לא מתיימר להביע דיעה על מה שקורה שם בפועל, אלא בוחן את צורת הדיון על הסוגיה. אני מבינה שבהפגנות עצמן, הנשים באות לבושות כרצונן.

לדעתי הפוסט של כרמי הוא חכם ויש בו הרבה תובנות מועילות, אבל אני מרגישה שהוא במידה רבה משטיח את המורכבות של יחסי הכח בסיטואציה.

שתי הנחות בעייתיות הן: א. הבחירה (ללבוש גופיה), וב. ההנחה שהפשרה היא תמיד לצד המסורתי.

אני לא חושבת שה"בחירה" של חלק מאיתנו ללבוש גופיה היא בחירה אותנטית יותר (או פחות) מאשר לבישת רעלה, או שביס, או כל לבוש אחד שמטרתו לכסות את חלקי הגוף שמקובל לחשוף בתרבות המערבית. הבחירה נעשתה בשבילנו כבר מזמן, על ידי התרבות שאנחנו חיות בה. דוגמה קלאסית, למשל, היא העובדה שרוב הנשים בוחרות (לדבריהן) באופן עצמאי (ולעתים קרובות גם מודע) לגלח את שיערות גופן, לפצוח בדיאטות מסוגים כאלה ואחרים, ולעתים קרובות גם להטיל מום בגופן (ע"ע ניתוחים פלסטיים). באותו אופן שאנחנו בוחרות בדברים האלה, אנחנו בוחרות גם בלבישת גופיות – שזה, אפעס, לא הרבה מאוד.

לא שאני מנסה לטעון כאן שלבישת רעלה וגו' היא דכאנית פחות או כל דבר דומה. אני כן רוצה להפנות תשומת לב לעובדה שעיסוק רק בדיכוי של "הצד השני" יכול פעמים רבות לשמש כהסוואה לדיכוי שאנחנו עוברות בעצמנו.

אני לא חושבת שזה מקרי שהעיסוק שלנו בדיכוי "הנשים הפלסטיניות המסכנות" – וכאקסטנציה, "הפעילות הישראליות המסכנות" על ידי הגברים הפלסטינים – גובר על העיסוק שלנו בדיכוי של עצמנו (במסגרת התרבות שלנו). בתור ישראליות (כלומר, אזרחיות מדינת אפרטהייד בעלת שורשים תרבותיים בקולוניאליזם הלבן), אנחנו רגילות לחשוב במסגרת של דמוניזציה של הצד השני, שבהם הצד "הערבי", "האחר", הוא תמיד הצד "החשוך" (שימו לב: שפה גזענית שמחברת בין צבע כהה לחוסר מוסריות), ולכן גם לעולם הצד המדכא. מאוד קל להגיע לדפוסים האלה, גם כאשר הכוונות שלנו טובות, וחשוב בעיני לשים לב לזה.

לדעתי ענין ה"פשרה" משטיח את יחסי הכח. להזכיר, לא מדובר כאן בשתי קבוצות שוות, אלא (בחתך רחב) בקבוצה מדכאת אל מול קבוצה מדוכאת. הישראליות/ים באות מלכתחילה מעמדה של עליונות, מתוקף הכיבוש ומתוקף כל המערך התרבותי שמתחזק אותו (ובכללו, חשיבה קולוניאליסטית על דיכוי נשים במסגרת התרבות "המקומית"). הפלסטינים/ות, לצערנו (או לשמחתן של חלקנו) גם ככה עושים/ים מה שאנחנו אומרות/ים להם (ואני בכוונה לא משתמשת במילה "פשרה" – כי ציות אינו פשרה) – בשפה, בחוקי הארץ, בתרבות, בעובדה שחלקם אפילו לא יכולים לגור בבית שלהם (להזכיר, מדובר כאן בשייח ג'ראח), ועוד מרכיבים רבים אחרים שקיימים א-פריורית כרקע לשתי הקבוצות. כפי שכבר הוזכר בתגובות לפוסט של כרמי, הישראליות/ים באו לשייח ג'ראח כאורחות, בסולידריות, לא כמכתיבות אג'נדה. אז לא, זה לא נעים, וזה מורכב מאוד שבגלל שהערכים של המארחים שלך הם שונים אז אסור לך להתלבש כמו שאת רוצה, ושאת חייבת כי את צריכה לכבד את התרבות שלהם. אבל אני מניחה, שגם כשאנשות אוכלות בשר באות אלי הביתה, זה לא נעים ומורכב להן שמותר להכניס אלי רק אוכל טבעוני ואסור לאכול בעלי חיים. להתארח כולל כיבוד של חוקי המקום, גם אם את חושבת שהם דפוקים (ושלא יהיה ספק – אני חושבת שזה די דפוק).

מעבר לזה, אני חושבת שדיכוי נשים בחברה הפלסטינית הוא השטח של פמיניסטיות פלסטיניות, ולא של ישראליות. אם התפקיד שלנו במאבק הזה הוא תפקיד סולידרי, הרי שיש מקום לכבד את הצד האחר – על אחת כמה וכמה כאן כשאנחנו כבר באות מקבוצה פריווילגית מדכאת.

ונקודה למחשבה, לסיום: אני חושבת שאולי אפשר לקחת את הסוגיה הזאת כהזדמנות לבחון את הפוליטיקה של הביגוד, בחברה שלנו, "הליברלית" ו"המאפשרת", ולבדוק עד כמה ההנחות האלה שלנו הן נכונות. כמה שאלות להמשך דיון שעולות בדעתי: עד כמה יש לנשים בחברה שלנו את הזכות לבחור את בגדיהן? מה האינטרסים החברתיים והפוליטיים שמשרתים הבגדים שלנו כאשר הם נראים כמו שהם נראים? מה הסנקציות החברתיות העומדות בפני נשים שלובשות בגדים "לא ראויים" (שתי שאלות נפרדות: בגדים "שמרנים מדי" או בגדים "ליברלים מדי", ועוד אופציות אחרות)? אפשר להרחיב את השאלה גם לבגדים וזהות מגדר לא בינארית (א/נשים שמתלבשות מחוץ לגבולות המגדר שהוכתב להן), בגדים ומעמד חברתי, בגדים ומוצא, וכמובן גם בגדים וגברים: למה לגברים אסור להתלבש בצורה מינית? למה לגברים אסור ללבוש חצאיות בעוד שלנו מותר ללבוש מכנסים? למה לגברים אסור להתאפר? וכולי.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “על גופיות, שייח ג'ראח וקולוניאליזם

  1. פוסט מצוין. נעמה בזכירה את סינדרום סטוקהולם. ללא ספק חלק גדול מהבחירות של נשים בחברה ה(נקרא לה)מערבית מושפעות מהסינדרום הזה עצמו.
    זאת שחושבת שהבחירה שלה בגופיה נעשתה מתוך חרות משלה את עצמה.
    מצד שני אני חולקת על המשפט"חייבת לכבד את התרבות הדכאנית שלהם"
    לא חלה עלי שום חובה לכבד שום תרבות בפרט לא דכאנית. בעולם אידאלי הייתי מעדיפה לכבד רק בני אדם. סליחה זה יצא קצת רע. התכוונתי גם לבעלי חיים ולטבע דומם.

  2. מחקר מפוקפק- משהו שהתפרסם לפני כמה חודשים מציע תשובה לאחת השאלות שהעלית: עפ"י המחקר, 70% מהגברים הישראלים מאמינים שזה לגיטימי להתערב בסגנון הלבוש של בת זוגם.

    עכשיו, צריך לקחת את המחקר בערבון מוגבל, אבל מאחר שהוא מתאים מאוד לחווית החיים שלי, הייתי גם אומרת שאפשר להרחיב את עניין קביעת הלבוש גם לנשים אחרות הקשורות בגבר הישראלי, במיוחד בנות, ידידות וקרובות משפחה. כשהחלק הזה נכנס למשוואה, אפשר להניח שכ 100% מהנשים בחברה הישראלית סובלות בצורה כזו או אחרת מהתערבות של גברים בסגנון הלבוש שלהן (ועוד לא התחלנו לדבר על נשים ישראליות כסוכנות דיכוי בהקשר הזה).

    פוסט מהמם. תודה

    • נו באמת.
      אני בטוחה שגם רב הנשים הישראליות, הסטרייטיות, יש לומר, מאמינות שזה לגיטימי לחלוטין להתערב בסגנון הלבוש של בן זוגם.
      גם השאלה הזו, בין אם נשאלה במחקר ובין אם לא, תואמת לחלוטין את חווית החיים שלי. דיכוי נשים? אולי. מיסגור של אהבה ומין במערכת של אקטים פרטיים וציבוריים המצמצים את העצמאות בתוכה? וודאי.

      ומעבר לזה:
      למה לגברים אסור להתלבש בצורה מינית?
      וודאי שמותר. רק שמה שנחשב 'מיני' בשביל גבר זה לא אותו דבר שנחשב 'מיני' בשביל אישה.

      למה לגברים אסור להתאפר?
      מותר ומותר, אבל רק אם הם קוראים לעצמם מטרוסקסואלים ועוזרים לחברות קוסמטיקה לנפח את רווחיהם.

  3. לדעתי גם דברייך אינם לגמרי מדוייקים
    נכון שלבישת גופיות, או כל בגד שהוא לצורך העניין הוא סוג של הכתבה תרבותית. אבל אם כבר יורדים לרזולוציה של דיכויים נראה לי שבצד המערבי לנשים יש קצת יותר חופש. והקצת הזה עושה הבדל גדול. בצד המערבי ישראלי התשלום שצריכה לשלם אישה על בחירה קצת יוצאת דופן הוא קצת יותר נמוך מהצד השני, או מכל חברה מסורתית דתית.
    גם המגוון גדול יותר. יש מוסכמה יותר מגוונת. יש גופיות, יש גופיות ספגטי, יש חולצות בטן, יש חולצות מכופתרות, יש חולצות ללא שרוול חציות באורכים שונים ושקיפויות במידות שונות (אם נכנסים לשיח דרך דוגמאות של חולצות.

    דבר שני,] יכול להיות שדיכוי נשים ערביות הוא עניין של נשים פלסטיניות, אבל הוא דיכוי. וכמו שדיכוי פלסטיני את לא משאירה לפלסטינים אלא נאבקת בשיח ג'ראח את מלחמתם מדוע דיכוי נשים הוא עניין שלהם? כי הוא נוצר בלעדית רק על ידי ההגמוניה הגברית הפלסטינית?
    בעיני לא אמור להיות הבדל. אם תפיסת עולמי היא נגד דיכויים אני אישית לא חושבת שאפשר לשרטט קווים חדים ביניהם.

    אני חוששבת שזה חייב להישאר פתוח ואישי. לבוא בדרישה כוללת לנשים זה מהות הדיכוי. להשאיר להן את ההחלטה לכל אחת באשר נראה זה כבר סיפור אחר. וזה קשור ללבוש וקשור גם להופעה המגדרית.

    • angela,

      לגבי הנקודה הראשונה שלך, יכול להיות שתרצי לקרוא שוב את הפסקה האחרונה שלי, שם אני מעלה שאלות לגבי מידת הבחירה שלנו (אולי אני אפילו אעשה על זה פוסט שלם, כדי לפרט).

      לגבי הנקודה השניה, הדיכוי שאני נאבקת בו הוא לא דיכוי פלסטיני, אלא דיכוי של הפלסטיניות/ים על ידי הישראלים – הקבוצה שאני משתייכת אליה. כאשר אני נאבקת, אני נאבקת במסגרת החברה והתרבות שבה אני חיה. רוצה לומר – נאבקת בחברה שבה אני חיה, בין אם החברה שלי מדכאת אותי (בתור ביסקסואלית, אישה, ג'נדרקוויר, מזרחית, ועוד כל מיני קטגוריות) ובין אם היא מדכאת אחרות/ים. אבל חלילה לי לפלוש ולהאבק בחברות ותרבויות שאינן שלי. במאבק שכזה אין שום דבר רדיקלי, מהפכני או חתרני. מאבק כזה פשוט הופך אותם, שוב, לאויב.

      שירי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s