על גופיות, שייח ג'ראח וקולוניאליזם

שמתי תגובה מאוד ארוכה בתגובה לפוסט האחרון בבלוג של נעמה כרמי. אז חשבתי שמגיע לה פוסט משל עצמה, אצלי.

דיסקליימר קצר: אני לא מפגינה בשייח ג'ראח. הידע שלי על הנעשה שם בא מיד שניה בלבד (חברות שכן הולכות לשם). הפוסט שלי לא מתיימר להביע דיעה על מה שקורה שם בפועל, אלא בוחן את צורת הדיון על הסוגיה. אני מבינה שבהפגנות עצמן, הנשים באות לבושות כרצונן.

לדעתי הפוסט של כרמי הוא חכם ויש בו הרבה תובנות מועילות, אבל אני מרגישה שהוא במידה רבה משטיח את המורכבות של יחסי הכח בסיטואציה.

שתי הנחות בעייתיות הן: א. הבחירה (ללבוש גופיה), וב. ההנחה שהפשרה היא תמיד לצד המסורתי.

אני לא חושבת שה"בחירה" של חלק מאיתנו ללבוש גופיה היא בחירה אותנטית יותר (או פחות) מאשר לבישת רעלה, או שביס, או כל לבוש אחד שמטרתו לכסות את חלקי הגוף שמקובל לחשוף בתרבות המערבית. הבחירה נעשתה בשבילנו כבר מזמן, על ידי התרבות שאנחנו חיות בה. דוגמה קלאסית, למשל, היא העובדה שרוב הנשים בוחרות (לדבריהן) באופן עצמאי (ולעתים קרובות גם מודע) לגלח את שיערות גופן, לפצוח בדיאטות מסוגים כאלה ואחרים, ולעתים קרובות גם להטיל מום בגופן (ע"ע ניתוחים פלסטיים). באותו אופן שאנחנו בוחרות בדברים האלה, אנחנו בוחרות גם בלבישת גופיות – שזה, אפעס, לא הרבה מאוד.

לא שאני מנסה לטעון כאן שלבישת רעלה וגו' היא דכאנית פחות או כל דבר דומה. אני כן רוצה להפנות תשומת לב לעובדה שעיסוק רק בדיכוי של "הצד השני" יכול פעמים רבות לשמש כהסוואה לדיכוי שאנחנו עוברות בעצמנו.

אני לא חושבת שזה מקרי שהעיסוק שלנו בדיכוי "הנשים הפלסטיניות המסכנות" – וכאקסטנציה, "הפעילות הישראליות המסכנות" על ידי הגברים הפלסטינים – גובר על העיסוק שלנו בדיכוי של עצמנו (במסגרת התרבות שלנו). בתור ישראליות (כלומר, אזרחיות מדינת אפרטהייד בעלת שורשים תרבותיים בקולוניאליזם הלבן), אנחנו רגילות לחשוב במסגרת של דמוניזציה של הצד השני, שבהם הצד "הערבי", "האחר", הוא תמיד הצד "החשוך" (שימו לב: שפה גזענית שמחברת בין צבע כהה לחוסר מוסריות), ולכן גם לעולם הצד המדכא. מאוד קל להגיע לדפוסים האלה, גם כאשר הכוונות שלנו טובות, וחשוב בעיני לשים לב לזה.

לדעתי ענין ה"פשרה" משטיח את יחסי הכח. להזכיר, לא מדובר כאן בשתי קבוצות שוות, אלא (בחתך רחב) בקבוצה מדכאת אל מול קבוצה מדוכאת. הישראליות/ים באות מלכתחילה מעמדה של עליונות, מתוקף הכיבוש ומתוקף כל המערך התרבותי שמתחזק אותו (ובכללו, חשיבה קולוניאליסטית על דיכוי נשים במסגרת התרבות "המקומית"). הפלסטינים/ות, לצערנו (או לשמחתן של חלקנו) גם ככה עושים/ים מה שאנחנו אומרות/ים להם (ואני בכוונה לא משתמשת במילה "פשרה" – כי ציות אינו פשרה) – בשפה, בחוקי הארץ, בתרבות, בעובדה שחלקם אפילו לא יכולים לגור בבית שלהם (להזכיר, מדובר כאן בשייח ג'ראח), ועוד מרכיבים רבים אחרים שקיימים א-פריורית כרקע לשתי הקבוצות. כפי שכבר הוזכר בתגובות לפוסט של כרמי, הישראליות/ים באו לשייח ג'ראח כאורחות, בסולידריות, לא כמכתיבות אג'נדה. אז לא, זה לא נעים, וזה מורכב מאוד שבגלל שהערכים של המארחים שלך הם שונים אז אסור לך להתלבש כמו שאת רוצה, ושאת חייבת כי את צריכה לכבד את התרבות שלהם. אבל אני מניחה, שגם כשאנשות אוכלות בשר באות אלי הביתה, זה לא נעים ומורכב להן שמותר להכניס אלי רק אוכל טבעוני ואסור לאכול בעלי חיים. להתארח כולל כיבוד של חוקי המקום, גם אם את חושבת שהם דפוקים (ושלא יהיה ספק – אני חושבת שזה די דפוק).

מעבר לזה, אני חושבת שדיכוי נשים בחברה הפלסטינית הוא השטח של פמיניסטיות פלסטיניות, ולא של ישראליות. אם התפקיד שלנו במאבק הזה הוא תפקיד סולידרי, הרי שיש מקום לכבד את הצד האחר – על אחת כמה וכמה כאן כשאנחנו כבר באות מקבוצה פריווילגית מדכאת.

ונקודה למחשבה, לסיום: אני חושבת שאולי אפשר לקחת את הסוגיה הזאת כהזדמנות לבחון את הפוליטיקה של הביגוד, בחברה שלנו, "הליברלית" ו"המאפשרת", ולבדוק עד כמה ההנחות האלה שלנו הן נכונות. כמה שאלות להמשך דיון שעולות בדעתי: עד כמה יש לנשים בחברה שלנו את הזכות לבחור את בגדיהן? מה האינטרסים החברתיים והפוליטיים שמשרתים הבגדים שלנו כאשר הם נראים כמו שהם נראים? מה הסנקציות החברתיות העומדות בפני נשים שלובשות בגדים "לא ראויים" (שתי שאלות נפרדות: בגדים "שמרנים מדי" או בגדים "ליברלים מדי", ועוד אופציות אחרות)? אפשר להרחיב את השאלה גם לבגדים וזהות מגדר לא בינארית (א/נשים שמתלבשות מחוץ לגבולות המגדר שהוכתב להן), בגדים ומעמד חברתי, בגדים ומוצא, וכמובן גם בגדים וגברים: למה לגברים אסור להתלבש בצורה מינית? למה לגברים אסור ללבוש חצאיות בעוד שלנו מותר ללבוש מכנסים? למה לגברים אסור להתאפר? וכולי.