על הקרב הלשוני, ועל פוליטיקה ביסקסואלית

קצת רקע

אחד הדיונים המרכזיים ביותר, והמרתקים ביותר, בקרב הקהילה הביסקסואלית/פאנסקסואלית (בארץ ובחו"ל), הוא הקרב הלשוני לגבי הטרמינולוגיה – ביסקסואליות vs. פאנסקסואליות. אותו דיון, באופן סכמטי ודיכוטומי-משהו, נראה בערך כך:

המחנה הפאנסקסואלי טוען שה"בי" ("שניים") בביסקסואליות מתייחס לשני מגדרים ומינים, הלא הם: נקבה/אישה וזכר/גבר. על כן, ממשיך הטיעון, ביסקסואליות הינו מונח טרנספובי אשר לא מכיר בקיומם של יותר משני מינים ו/או מגדרים ולמעשה מוחק את האופציות המגדריות הרבות האחרות. על פי כן, "ביסקסואליות" הינה מילה המתארת משיכה רק לגברים ולנשים סיסג'נדריות/ים, ואינה מספקת לתיאור של משיכה ליותר משני מינים ו/או מגדרים. (גילוי נאות: בעבר, גם אני השתייכתי למחנה הזה*).

לעומת זאת, טוען המחנה הביסקסואלי, כי "ביסקסואליות" (כמו הומוסקסואליות, לסביות והטרוסקסואליות) הינו מונח שהומצא על ידי הממסד הרפואי ולא על ידי הקהילה הביסקסואלית, ועל כן מטרתו לא היתה לתאר תשוקה אלא פתולוגיה. בנוסף, המונח הומצא בשנות ה-20 של המאה ה-20, תקופה שבה לא היתה קיימת השפה לתיאור של יותר ממין ו/או מגדר אחד. במהלך כל ההיסטוריה של התנועה הביסקסואלית, ביסקסואליות/ים השתמשו במילה על מנת לתאר משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד, וזאת למרות החסר שהיה קיים בשפה באותן תקופות. למעשה, הקהילה הביסקסואלית והקהילה הטרנסג'נדרית תמיד היו קרובות אחת לשניה – ואין זה נדיר לשמוע עדויות של טרנסג'נדריות/ים וג'נדרקווירז אשר מספרות שהקהילה הביסקסואלית היא בין הקהילות הידידותיות ביותר עבור זהויות מגדר שונות. ההגדרה המקובלת ביותר לביסקסואליות בקרב התנועה הביסקסואלית העכשווית הינה "משיכה ליותר ממין ו/או מגדר אחד" (ההגדרה של רובין אוקס), ולא "משיכה לשני המינים" כפי שמקובל לתאר אותה בממסד הרפואי. כעת בתנועה הביסקסואלית, לא מקובל לפרש את ה"שניים" שב"בי" בתור "גברים ונשים", אלא בתור "מגדרים גבריים שונים ומגדרים נשיים שונים", או בתור "משיכה למגדרים דומים לשלי, ולמגדרים שונים משלי" (בהתבסס על הומו=דומה + הטרו=שונה). ולסיום, מזכיר המחנה הביסקסואלי את יחסי הכוחות בדיון: ביסקסואליות אינה מילה בינארית יותר או פחות מ"לסביות", "הומוסקסואליות" או "הטרוסקסואליות", ולמרות זאת ביסקסואליות הינה היחידה אשר מקבלת ביקורת על רקע זה – דבר שעולה בקנה אחד עם היחס השלילי כלפי ביסקסואליות בקרב הבל"טות, ובכלל.

והקרב ממשיך. רק בשבוע שעבר, פרסמה ג'וליה סראנו (הפעילה הטרנסית הפמיניסטית המהממת) כתב הגנה מעמיק ומענין על המילה "ביסקסואליות". כמה חודשים לפני כן, התפרסם מאמר נוסף בנושא בבלוג הביסקסואלי/טרנסי/קווירי Raspberry Mousse. דיונים משני הצדדים מתקיימים באופן שוטף, בקרב התנועה ומחוצה לה, והיד עוד נטויה…

* גם אם נתקלתן/ם בעותק של הספר Getting Bi (המצוין) – המאמר שלי שם נכתב באותה תקופה.

(רוצות/ים לקרוא עוד על ההבדל? לכו לפה.)

למה זה לא משנה ב-כ-ל-ל

בדיון בנושא שנערך לפני כמה שבועות ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית, אמר שוקי הרזה דבר חכם: (בפראפרזה) כל עוד ביסקסואליות ופאנסקסואלים ימשיכו להזדהות על פי מושאי התשוקה שלהם, כנראה הדיון הזה ימשיך להתקיים, וימשיך לירות חצים לכל עבר. (אותו דיון ברשימה התקיים בעקבות פסקה שנויה במחלוקת אותה פרסמה דנה ג. פלג בפנזין ע' קווירית, במאמר לכבוד יום הביסקסואליות הבינלאומי. באותה פסקה תיארה דנה את המגוון המגדרי האפשרי תחת המונח "פאנסקסואליות", בצורה שהפריעה למספר א/נשים מהקהילה הטרנסג'נדרית [החלק השנוי במחלוקת ירד מאז]).

ואני מוצאת את עצמי לוקחת צעד אחורה ושואלת: למה, באמת, אנחנו מזדהות לפי מושאי התשוקה שלנו? היכן הפוליטיקה שלנו? מבני הכוח, הדיכוי, השיח, הזהות? היכן ההזדהות שלנו עם עצמנו? שיח ביסקסואלי/פאנסקסואלי שעוסק בשאלות של מגדר וטרנסג'נדריות הוא שיח שמשכפל את הרעיון שביסקסואליות אינה חשובה בפני עצמה, אלא רק בצמידות לנושאים אחרים. הוא משכפל את הרעיון שביסקסואליות ופאנסקסואלים אינן חוות דיכוי כקבוצה, אינן זקוקות למאבק משל עצמנו ואינן חולקות זהות משלנו – אלא רק את הזהויות של מושאי המשיכה שלנו.

אך נהפוך הוא: ביסקסואליות היא פוליטיקה. ביסקסואליות היא חוויה. ביסקסואליות היא כאב, היא שמחה, היא פחד, היא זהות. ביפוביה היא מבנה חברתי, היא מערך כוחות והיא משפיעה עלינו בדיוק כמו כל כח חברתי אחר (ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, מיזוגניה, שוביניזם, הומופוביה, לסבופוביה, טרנספוביה, גזענות, סוגנות, ועוד ועוד).

כאשר שואלות לסביות למה הן מזדהות כך, הן מדברות לא רק על אהבה או משיכה לנשים, אלא גם (ובעיקר) על פוליטיקה: על הזדהות (עם נשים), על עקרונות פמיניסטים, על עצמאות מינית, על המאבק הלהט"בי, ועל קהילה. כאשר שואלות ביסקסואליות ופאנסקסואלים למה הן/ם מזדהות/ים כך, בדרך כלל, התשובה תהיה מוגבלת רק למושא(י) המשיכה.

אנו חייבות להתחיל לדבר את הזהות שלנו כזהות שלנו ולא של אחרות/ים. אנו חייבות להתחיל לחשוב במונחים של עצמנו, לדבר את הדיכוי של עצמנו, לפתח שפה משל עצמנו ומשמעויות משל עצמנו. יש פוליטיקה ביסקסואלית, יש זהות, יש מאבק ויש קהילה.

ועל הפוליטיקה הביסקסואלית – בפרק הבא…