רשימת הפריווילגיות הגבריות

זהו החלק האחרון בפוסט אחד שחילקתי לשלוש, ושכולל תרגומים של שלושה טקסטים שונים. הפוסט הראשון (יתכן שאתה מסגביר אם…) נמצא כאן, הפוסט השני (מבוא לתרבות אונס) נמצא כאן. בקרוב יעלה טקסט רביעי שיסביר את הקשרים ביניהם.

רשימת הפריווילגיות הגבריות

נלקח (וגם נערך) מתוך הבלוג Alas! (אמנם הרוב מתורגם, אבל גם הרבה מהטקסט הוא שלי. קחו בחשבון ותנו לי קרדיט ;))

בשנת 1990, פרופ' פגי מקינטוש מווסלי קולג' כתבה מאמר ושמו "פריווילגיה לבנה: לפרק את החבילה הבלתי-נראית" (קישור באנגלית). מקינטוש מבחינה כי לבנים בארה"ב "לומדים לראות גזענות רק במעשים פרטיים של רשעות, ולא במערכות בלתי-נראות אשר שולטות בקבוצה שלי". על מנת להדגים את המערכות הבלתי-נראות האלו, מקינטוש כתבה רשימה של 26 פריווילגיות בלתי-נראות שפועלות לטובת לבנים.

כפי שמקינטוש מציינת, גברים גם נוטים להיות בלתי מודעים לפריווילגיות שלהם בתור גברים. ברוח דבריה של מקינטוש, חשבתי [הכותב המקורי] לכתוב רשימה דומה, שתתמקד בפריווילגיות הבלתי-נראות שפועלות לטובת גברים. המשך קריאת הפוסט "רשימת הפריווילגיות הגבריות"

אסון לתפארת מדינת ישראל – גזענות ומיליטריזם בסיקור השריפה

טוב, אז לכל מי שבמקרה פיספס/ה כבר מזה כ-48 שעות משתוללת לה שריפת ענק בצפון הארץ (הלינק הוא לעדכון האחרון בעת כתיבת שורות אלו). אם אתרע מזלכן, כמוני, לבלות כמה מהשעות האלה מול הטלוויזיה, העיתון ו/או האינטרנט, אולי שמתן לב לכמה נטיות מטרידות בסיקור התקשורתי.

דיסקליימר: אין בנכתב בפוסט זה כדי לזלזל או לבזות באיזושהי צורה את הכאב והאבדן בנפש וברכוש שנגרם לתושבי/ות הצפון כתוצאה מהשריפה. זוהי ביקורת של השיח התקשורתי בלבד.

האסון כפיגוע

למקרי אסון לאומיים כמו זה דומה שתמיד מתלווה תחושת לאומנות פטריוטית. אולי זה בגלל שאירועים מסוג זה מתקשרים לנו בזכרון הלאומי למלחמות ופיגועים. למעשה, אני לא זוכרת מימי סיקור חדשותי מסביב לשעון שלא היה קשור למלחמה או לפיגועים, עד היום. כאשר השיח הלאומניפטריוטי מופיע בסמיכות עם מלחמה, פיגוע או רצח עם, אמנם זה מטריד ומזעזע כאחד, אבל לפחות אפשר להגיד שזה היה צפוי.

הפעם יש לנו אסון טבע (לפחות לפי המידע שמצוי בידינו כעת), שריפה ביער. למרות זאת ואף על פי כן, הסיקור נראה כך:

"מטובי בנינו"

תחושת האבל העיקרית לגבי השריפה היתה ועודנה מופנית ל-42 הצוערים שנספו בה. "כמעט אין מתקן כליאה שלא איבד סוהרים באסון הזה" מצוטט גורם מהשב"ס בכתבה באתר "הארץ". התפישה המוצגת כאן היא כמובן של הסוהרים כגיבורים-חיילים-חללים. גם מה שעושים הסוהרים בימים כתיקונם עולה בקנה אחד עם תפישה זו: כולאים את הפלסטינים, כולאים את הפליטים ואת מהגרי העבודה, כולאים את המזרחים, את האתיופים ושאר קבוצות מוחלשות במדינה. כלומר, את מה שעושה הצבא והמשטרה, רק מבפנים. מכה לשירות בתי הסוהר, אם כן, היא מכה ל"מלחמה בטרור" (כלומר, לכליאת אסירות/ים פוליטיות/ים פלסטיניות/ים), מכה ל"מלחמה בהסתננות" (כלומר, טיהור אתני של לא-יהודים), מכה ל"מלחמה באלימות" (כלומר, מלחמה באוכלוסיות מוחלשות על ידי אלימות מדינית ומשטרתית), ועוד. על כן, סילחו לי אם אבחר לא להשתתף בצערו של השב"ס.

האבל הלבן

מעיני לא חמקה העובדה שרוב נספי/ות קורס הצוערים הינם מזרחים ובני/ות "פריפריה". בעיני יש משמעות לעובדה שדווקא א/נשים מאוכלוסיות מוחלשות מגיעים לתפקידים כאלה, כלומר, של עושי העבודה השחורה (pun intended) של הממסד והמדינה. זה יפה להתאבל עליהן/ם כגיבורות וגיבורי האתוס הציוני כשהם מתים, אך הרבה לפני כן, הייתי מתריעה על הדיכוי הכלכלי, הפוליטי והחברתי שעוברות הקבוצות האלה, אשר לא מותיר להן ברירה אלא להיות חוטבי העצים, שואבי המים ועושי דברה של המדינה.

הסיקור החדשותי הקדיש זמן שידור נרחב לסיקור אבדנן/ם של תושבות קיבוץ בית אורן, קיבוץ המאופיין באוכלוסיה אשכנזית ועשירה. לא בכדי נבחרו דווקא הן על מנת לייצג את "הפנים של האסון". לקיבוצים ישנו מקום של כבוד בקרב האתוס הציוני האשכנזי. בני/ות קיבוצים הן בנות טובים, "מלח הארץ", וזאת להבדיל אלף הבדלות מהרוגי/ות האוטובוס של השב"ס.

תהיה נוספת: האם לא היו ישובים פלסטינים או דרוזים שנפגעו מהשריפה? האם החלוקה המספרית מתאזנת כאשר אנו משוות אותה לסיקור התקשורתי? בעת שתי דקות של ראיון עם דרוזים מדליית אל כרמל אשר שודרו לאחר כתבה של רבע שעה על אסונו של בית אורן, העירה אחת מהנוכחות איתי בחדר הערה לגבי המבטא "הערבי" שלהם, שכנראה "לא היה במקום". התחושה שלי היא שרוב העם חולק את התחושה.

"הערבים אשמים"

כאילו היינו הכלבים של פבלוב, עם ישראל מתחיל לרייר ברגע שנשמע הפעמון. וכתמיד, מי האשמים? הערבים. החל מהאשמות על שריפת זבל, הצתות מכוונת ועד לקונספירציה אנטי-ישראלית, הטוקבקים מלאים מפה ועד פה בתיאוריות מתיאוריות שונות לגבי כיצד בדיוק ניתן להטיל את האשם על הפלסטינים. בלי שום קשר, מופיעות בטוקבקים גם הצעות משובבות נפש כגון להשאיר את האסירים הפוליטים הפלסטינים בבתי הסוהר שפונו, למנוע משאבים מהישובים הפלסטינים והדרוזים (מה שקורה, למעשה, דה פקטו, ומה שאני מניחה שיקרה גם כשיגיע הזמן להפנות משאבים לשיקום), ועוד כהנה וכהנה.

ומה לא מסקרים? את זה, למשל.

כאילו כל זה לא הספיק לנו

אספקט מטריד נוסף של הענין הם סיקור היחס הבילנאומי לאסון, ובעיקר ההפתעה המובעת נוכח סיוען של מדינות כגון ירדן, מצרים וטורקיה. בערוץ 1 נאמר שחבל שרק אסונות בסדר גודל כזה יכולות להביא לשיתוף פעולה בין מדינות. בערוץ 10 אמרו שחבל שרק כאשר קורים אסונות כאלה אנו זוכים לראות שלא באמת כולם שונאים אותנו. הערות כאלה נאמרות מתוך נקודת המוצא שכל ביקורת על הכיבוש הינה אנטישמית ושווה דה פקטו לשנאת יהודים וישראל. מנקודת מוצא שכזאת, אכן ממש מבלבל כאשר ארצות אשר "מחד" מבקרות את הכיבוש (=אנטישמיות), "מאידך" מציעות סיוע לישראל בעת הצורך (=לא אנטישמיות). אני תוהה האם עלה בראשו של מישהו הרעיון ששני הצדדים האלה הינם היינו הך: סיוע הוא סיוע, והוא נדרש כשהוא נדרש.

ענין מטריד נוסף הינו האספקט המגדרי. שימו לב: נשים מודרות מדיווחי השטח. כמו בחיים, כך בחדשות: מקומן של הנשים הוא בפנים, באולפן, ואילו מקומם של הגברים הוא בחוץ, בדיווחי השטח. זאת ועוד, כאשר הגברים מדווחים על הגברים, הם מדווחים על הכבאים הגיבורים, על השוטרים הגיבורים, על הפוליטיקאים ה… טוב, לא משנה מה הפוליטיקיאים (אבל הבנו). נשים, לעומת זאת, מדווחות כקורבנות – ניצולות השריפה בבית אורן, נספות האוטובוס של השב"ס, וכמובן ניצב-משנה אהובה תומר.

מהמם? מהמם.

סופ"ש שקט שיהיה לכולנו.

מחשבות על מחיקה ביסקסואלית בתרבות – פוסט אורח מאת ערן כהן-גבע

כשסיפרתי לאמא שלי שתהיה הקרנה של "הר ברוקבק" בבי מוביז היא לא הבינה למה זה. "להר ברוקבק אין שום קשר לביסקסואלים" היא אמרה "זה סרט על הומואים". מלמלתי משהו על סצנת הסקס בין ג'ייק ג'ילנהול ואן האת'ווי ונפניתי לעיסוקיי, אבל אחר כך חשבתי על זה עוד ועוד.

ב"סקס אחר", שירי נתנה הרצאה שלמה על מחיקה של זהות ביסקסואליות בקולנוע. למה יש מחיקה של ביסקסואליות? ממה זה נובע? מי עושה את זה? למה המחיקה נעשית בדרך כלל דווקא על ידי הצגת הדמויות כהומואים/לסביות? אשאיר את הבמה בנושאים האלה לגדולות וחכמות ממני. בתור תרומה סמלית, החלטתי לעשות רשימה של יצירות (לאו דווקא קולנועיות) שמוחקות ביסקסואליות או מתייחסות אליה בצורה שלילית או ביקורתית. ברוב המקרים זו הטענה היחידה שיש לי כנגד היצירה ובכל זאת זה מציק לי.

"הר ברוקבק" מספר את סיפורם של שני קאובוים שמתאהבים זה בזה תוך כדי עבודה על הר בדיוני בוואיומינג. הסרט נעשה על ידי אנג לי, במאי סטרייט ואולי בגלל זה חסרה בו ההתייחסות המעמיקה לביסקסואליות וצריך לחפש את זה בנרות. הזכרתי כבר את סצינת הסקס בין ג'ייק ג'ילנהול לאן האת'ווי, סצנה שהיא רבת תשוקה ובבירור מראה על קרבה ואינטימיות. אני מצטער, אבל הומואים לא שוכבים עם נשים בכזה להט. נוסף על כך, אם נסתכל על הדמות שאותה משחק הית' לדג'ר, נראה שהוא מקיים יחסים משמעותיים, עמוקים ואינטימיים עם אשתו, לפחות בהתחלה. כשאשתו עוזבת אותו לטובת גבר אחר, לדג'ר בוחר בבחורה צעירה ולא בבחור צעיר כמו שעושה ג'ילנהול. קווי העלילה הביסקסואלים במובהק האלה מודרים ונדחקים לשוליים כדי לפנות מקום לתמה ה"אמיתית" של הסרט, סיפור אהבה בין שני גברים.

"אני אוהב את תמיר" מאת אלי להר מספר את סיפורו של דני מרוז, תלמיד תיכון בן 16 שמגלה שהוא מאוהב בחברו הטוב ביותר, תמיר. הייתי מוכן להחליק את זה, לומר שזה סיפור הומואי לחלוטין, מה גם שהספר הוא ספר לנוער ומתרחש בתקופה המשמימה ביותר בתולדות האנושות- שנות השמונים של המאה הקודמת. אבל… הספר מייצג השקפת עולם דיכוטומית וצרה, על פיה ביסקסואליות (כמובן שהמילה המפורשת לא מוזכרת בספר) לא קיימת.

דני מתחיל לשים לב שאסנת, הלומדת אתו באותה כיתה, כנראה מעוניינת בו. כאן מתרחש דבר מוזר: הדמויות מקבלות חיים משל עצמן ונוצר מיני סיפור אהבת נעורים קלילה ומהוססת בין דני לאסנת. אולם, עד שכבר נבנית אווירה המתאימה לצעד ראשון לקראת קשר אמיתי ואנחנו עלולות לחשוב שעוד שנייה הם יתנשקו אנחנו חוות אכזבה. נוסף על כך, דני מנסח לעצמו איזו תיאוריה שניתן להציגה במשוואה: "אני נמשך לתמיר"="אני הומו"=אני לא נמשך לאסנת.

"החתונה של החבר שלי" הוא אחד הסרטים האהובים עליי. ג'וליה רוברטס מנסה למנוע מחברה הטוב ביותר להתחתן משום שהיא מגלה, מאוחר מדי, שהיא מאוהבת בו. אני מעוניין לציין שאם מסתכלות על ניואנסים דקיקים, יכולות לראות שהמתח בינה לבין הכלה (קמרון דיאז) הוא כמעט מיני. לעזרתה של רוברטס נחלץ רופרט אוורט, שדמותו (כמו אוורט בחיים) היא דמות של הומו. האמנם?!

אוורט טס כדי לעזור לרוברטס על אף חרדתו מטיסות, הוא מבטל ארוחה עם ההורים של החבר שלו לצורך העניין, הוא מסתובב אחריה, דואג לה, משתף אתה פעולה וברגע אחד, כשהוא מעמיד פנים שהוא בן הזוג של רוברטס ואומר "הוא דיבר עלינו", ניתן לראות את הערגה בעיניו. בין רוברטס לאוורט קיימת מערכת יחסים שאולי אינה מינית אך היא בהחלט אינטימית ויש בה משהו רומנטי ועמוק מאוד. במילותיו של אוורט "אולי לא תהיה פה חתונה. אולי לא יהיה פה סקס. אבל אלוהים, יהיו פה ריקודים."

המחזמר "זן נדיר" מאת טליק ניניו ובביצוע "הכוכבים של איגי" מתעלם מביסקסואליות לחלוטין. שתי סצינות פשוט זועקות להתייחסות ביסקסואלית אבל התייחסות שכזו לא מגיעה.

בסצינה אחת, מגיעה מדריכה של חוש"ן לכיתת תיכון. היא מסבירה לתלמידות על הנטיות השונות, על המגדרים השונים, על חוסר ההלימה שמתרחשת לפעמים בין המין הביולוגי, הנטייה המינית והזהות המגדרית וזזורקת מילים כמו "הומו" "לסבית" ו"טרנסג'נדר" לחלל האוויר. המילה "ביסקסואל/ית", כמעט מיותר לציין, לא נאמרת.

בסצינה נוספת, החבר הכי טוב שלי(!), שמשחק הומו, אומר לדמות של סטרייט שיכול להיות שהוא הומו, יכול להיות שהוא מתלבט ויכול להיות שהוא סתם חרמן. ביסקסואליות, במקרה הזה, היא בכלל לא אופציה.

ולרשימת עוולות שנעשו בטלוויזיה:

ב"אנטומיה של גריי" צועקת דמות של לסבית על החברה שלה: "you can't sort of be a lesbian".

בעונה החמישית של ניפ/טאק מנהלת אשתו לשעבר של אחד המנתחים מערכת יחסים עם אישה (פורשה דה רוסי המהממת) ולאורך כל מערכת היחסים מתעסקים בשאלה האם היא באמת לסבית או לא. בסוף, כמובן, היא חוזרת לזרועותיו של מאהבה לשעבר.

בפרק 18 של glee, מנסה קורט, נער הומו, להרשים את אביו בכך שהוא מסגל לעצמו התנהגות מצ'ואיסטית ומתחיל לצאת עם בנות. האב אומר שהוא רק התחיל להתרגל לעובדה שבנו הומו וש"העובדה שאתה יוצא עם בנות לא מקלה עליי את העניין". בסוף הפרק חוזר קורט אל "האני האמיתי" שלו ומפסיק "להעמיד פנים" שהוא נמשך לבנות.