אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

גיליתי שלאחרונה כל המאמרים בארכיון של גוגיי נקטעו בערך בחצי – אסון! אז למען ההמשכיות וההיסטוריה, החלטתי לשים פה כמה מאמרים שפרסמתי שם בשנים עברו ושעכשיו נמצאים בצורה חלקית.

המאמר שלמטה פורסם במקור ב-13.1.2009, למעבר למאמר המקורי אפשר ללחוץ כאן. (זוהי הגרסה המקורית, בלי עריכה של גוגיי, עם כמה שינויים קטנים שלי, וכמובן שכל מילה רלוונטית גם להיום).

הערה: בקטעים שהמאמר נשמע ליברלי/מעפן, כדאי לזכור שכיוונתי את הטקסט הזה לקוראי גוגיי…

אין גאווה בכיבוש

בטור השבועי שלה בוויינט, כתבה היום ענת אבישר על הצורך להתאחד בתור הומואים, לסביות וטרנג'סנדרס אל מול רעש התותחים המלחמתי והרצון הקולקטיבי להתאחד אל מול הזקפה הלאומית. בפעם הראשונה בחיי אני שמחה שמישהי שוב השמיטה את הביסקסואליות – אין שום חלק בזהות שלי שרוצה להתאחד אל מול הרג וסבל של מאות ואלפי א/נשים בעזה ועוטף עזה. (תודה, ענת, שלא כללת אותי).

ענת כותבת שלפני הכל – לפני שאנחנו הומואים, לסביות וטרנסג'נדרים – אנחנו ישראלים. אני ישראלית. אני ערביה (כי מה זה בעצם "מזרחית"). אני ביסקסואלית, ג'נדרקווירית, פוליאמורית, אנרכיסטית. ואין לי גאווה בכיבוש. לפי המאמר של ענת, ברגע שהחל הרג המוני של א/נשים, הרי שתפקידנו אנו הינו לשתוק ולהתפלל בשקט לשלומם של החיילים ותושבי עוטף עזה. אני לא מתפללת לשלומם – אני מפגינה למען שלומם. למען תושבי עזה ועוטף עזה, למען כולנו. אני מפגינה נגד המלחמה כי עכשיו – דווקא עכשיו – אני הכי לא מאוחדת שאפשר. אני נבדלת, מתבדלת עד כמה שאפשר מאותם קולות שאומרים לי שעכשיו הזהות שלי נמחקת, שעכשיו אני כבר לא אדם אלא נגזרת של כלי נשק. דווקא עכשיו אני רוצה לצעוק, הכי חזק שאפשר – אין גאווה בכיבוש. אין גאווה בחבירה לאותם כוחות, שבימים כתיקונם מדכאים אותנו בדיוק שהם מדכאים את הפלסטינים והישראלים תושבי הדרום.

לא הפסיקו לדכא אותי כביסקסואלית רק בגלל שהאידאולוגיה השלטת (הפטריארכלית, המיליטריסטית, הבי-לסבו-טרנס-הומופובית) מופנית כרגע למטרות אחרות. לא הפסיקו לדכא אותי כאישה רק כי עברו להרוג באחיותי הפלסטיניות. לא השתנה המעמד שלי בחברה, והתרבות שאליה גדלתי רק עקב העובדה שהורגים עכשיו ערביות מסוג אחר. הדיכוי של כולנו רק מחמיר תחת איצטלת המלחמה. כאשר השיח השליט הוא השיח שאומר שמנהיגנו הדגולים יודעים מה טוב בשבילנו, כאשר משקרים לנו ואומרים שרצח של מאות בני אדם יביא לפחות מוות וסבל. אני לא מוצאת את עצמי בשיח שלפיו אני צריכה למחוק את עצמי, את הזהות שלי ואת ההזדהות שלי בעת שחברה אלימה ומיליטנטית עסוקה במלחמה שאין לה סוף.

אז אומרים לנו שהם מנסים להגן על תושבי הדרום ועוטף עזה. אני לא מאמינה להם. ממשלה שלא ממגנת בתי ספר בשדרות ושמסרבת להקצות תקציבים לאמצעי הגנה לתושבי הדרום היא לא ממשלה שמנסה להגן על אף אחד. זוהי ממשלה שהשיקול שלה להכנס למלחמה שקול לתשדיר בחירות (ואכן, הפלא ופלא, התמיכה במפלת העבודה עלתה בכ-45% מאז תחילת המלחמה. מפתיע?). זוהי ממשלה פחדנית, שאם היה בה אומץ מספיק היתה הולכת לקראת פתרון אמיתי של שלום ומו"מ ולא משקיעה תקציבים מדיניים (שהיו יכולים להיות מושקעים בחינוך, בבריאות ובסביבה של כולנו) ומקריבה חיי אדם, רק על מנת להעמיק את הבעיה תחת מסכה של פתרון שקרי.

ענת כותבת ש"אנחנו ציבור ערכי, בניגוד למה שנאמר עלינו לא פעם, ורבים מאיתנו שירתו את המדינה באהבה גדולה. חלקנו עדיין משרתים אותה, אפילו ברגע זה.” אני לא שירתתי בצבא, לא נכחתי בצבא אף לא שניה אחת יותר ממה שהיה דרוש לי להוציא את הפטור וללכת. אני שירתתי את המדינה, תוך ערכים ואהבה גדולה למה שאני עושה, ואני עושה זאת עד לרגע זה. אני משרתת את המדינה כאשר אני מסרבת להתגייס, אני משרתת את המדינה כאשר אני מסרבת לשתוק. אני משרתת את המדינה ברגע זה, כאשר במקום להשמיע קריאות עידוד צמאות דם (דם ערבי, כמובן, כי ישנם חיים ששוים פחות) אני מפגינה למען שלום כולנו ובטחון כולנו. ואני לא משרתת רק את המדינה – המדינה היא לא אדון שצריך לשרת – אני משרתת את עצמי, אני משרתת את הפלסטיניות, את הישראלים, את האזרחיות והלא-אזרחים משני הצדדים. כשאני מתנגדת, אני משרתת את טובת כל הצדדים. ואני לא אמחוק את דעתי, את זהותי או את מי שאני אל מול רעש התותחים ואש המרגמות. אל מול כל נסיונות ההשתקה האלה, אני מנגידה את עצמי, צועקת ובועטת בחברה שמנסה להשתיק אותי בעוד שהיא מפקירה חיי אדם – ישראלים ופלסטינים – לסבל, הרס ולמוות.

אז עם מי ההזדהות שלי? קודם כל עם המדוכאות ועם המדוכאים. קודם כל עם מי שנרצחת, נפצעת, מאבדת משפחה, חברים, בית רק משום שהיא נולדה וחיה במקום מסוים. מי שסובלת רק בגלל שמנהיגי עמה החליטו להלחם על גבה. אני מזדהה עם כל מי שרוצה שלום. החברות שלי הן מי שמתנגדות לצה”ל ולחמאס, מי שחותרות לשלום ולהפסקת האלימות, ומי שמסרבות לשתוק וממשיכות להיאבק בכל תכתיב שמנסה לשכנע אותנו ששלום הוא לא הפתרון עבור כולנו. האויבים שלי הם אלה שמחרחרים מלחמה, אותם א/נשים שקוראים למוות ולרצח, וגם אלה שקוראים לשתיקה אל מול פשעים כאלה. יש לי ידיד ברמאללה – חבר טוב, אדם מקסים, הומו, קוויר, פמיניסט ופעיל למען השלום. בשבוע שעבר ניסה אותו ידיד לארגן הפגנה ברמאללה נגד פעולות צה"ל בעזה. יחד עם המפגינות, באו גם שוטרים של הפת"ח ופיזרו את ההפגנה. בעזה יש גם הומואים, גם טרנסים ובי ולסביות. בעזה יש נשים שדוברות את אותה שפה כמו סבתי ושאולי איבדו את משפחתן, שהיא גדולה כמו שלי. יש בעזה שוחרי שלום שמתנגדים לחמאס בדיוק כמוני, ובדיוק כמו שאנחנו מתנגדות לממשלת ישראל. כולם מתים. כולן סובלות. אז עם מי ההזדהות שלי?

אסור לנו לשתוק. אסור לנו להתאחד. אסור לנו להאמין לתוויות וקלישאות על אחדות ועל שקט ותפילה. אסור לנו להיות בשקט בזמן שיורים. השקט הזה הא מה שהורג אותנו, השקט הזה הוא מה שהורג אותן. לכן דווקא עכשיו – אני שונה. אני מסרבת להתאחד. אני מסרבת לעשות דבר חוץ להדגיש את השונות שלי, לצעוק ולמחות נגד הדיכוי – שלי, שלהן, ושל כולנו.

ענת סיימה בציטוט משיר. אסיים בציטוט גם אני. הוא משיר ציוני, ואני לא ציונית. אבל אני אוהבת את המקום שבו אני חיה ואת הא/נשים שחיים בו, ואני איאבק עד כלות כדי להפוך אותו למקום שטוב לכולנו – לחיות בו, ולא למות בו:

לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר להזכיר לה,
ואשיר גם באוזניה
עד שתפקח את עיניה.

(מתוך השיר "אין לי ארץ אחרת", מאת: אהוד מנור).

נ.ב. קטן: אני מצביעה חד"ש. אם משהו ממה שאמרתי מדבר אליכן או נוגע בכן, תצביעו. בתור אנרכיסטית, אקטיביזם פרלמנטרי הוא זר לי בלשון המטעה. אבל עכשיו – דווקא עכשיו – זה חשוב. http://hadash2009.org.il)

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “אין גאווה בכיבוש – מאמר ישן שלי מגוגיי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s