על האבל – פוסט לכבוד שלוש שנים לרצח בברנוער

את הפוסט הזה כתבתי ביום של הרצח, והוא התפרסם בגוגיי כמה שעות לאחר מכן. היום אני מעלה אותו כדי שנזכור את מה שקרה, את הכאב, האבל והתסכול. ואת זה שהם לא עוברים. וגם שלוש שנים אחרי, אני עדין דומעת בעת כתיבת שורות אלו.

יהיה זכרם מאבק.

על האבל

הייתי בבית אתמול בלילה כאשר קיבלתי את ההודעה על אירוע הירי בבית האגודה. עוד לא היו כותרות באתרי החדשות, עוד לא היו דיווחים, אבל כבר היו שמועות: אדם נכנס לבית האגודה והתחיל לירות בא/נשים. שמונה נפצעו, לא ברור אם מישהו מת. הדקות שלאחר מכן הפכו להיות שטף אחד אחיד. פתאום משמונה המספר עלה לעשרה, פתאום היו שני הרוגים. פתאום היו טלפונים. מי בסדר, מי לא, מי הכיר, מי היה, מה קרה שם. פתאום התחילו לצוץ שמות.

אני עדין לא בטוחה שאני יודעת מה קרה שם. הלכתי לישון בחצות בידיעה שיתכן שאצטרך לקום בעוד כמה שעות ולהצטרף לישיבת החירום. הטלפון אמנם לא העיר אותי בלילה, אבל הפחדים, המחשבות והעצב כן. ישנתי מעט מאוד, מתהפכת במיטה. מחכה שהלילה יגמר. בין תנומה אחת לשניה, אני פוחדת. פחד עמוק, אי רציונלי, חסר אונים: מה אם הרוצח הזה יפרוץ אלי הביתה, ירצח גם אותי? אני שוכבת במיטה ומנסה לשכוח. ומתהפכת, ומתהפכת. למשך כמה דקות, אני חולמת שהכל בסדר.

וכמה דמיוני באמת היה הפחד הזה? הרוצח כן באמת פרץ אלי הביתה, והרוצח כן באמת רצח אותי. והדם שלי והקרבים שלי כן נמצאים שם שפוכים על הרצפה, והבכי, והכאב והאבל נמצאים – ממש כאן. רק שהבית הזה היה הבית המטאפורי שלי, ואני – אני הייתי א/נשים אחרים. מה שפרץ הרוצח הזה היה את דלתות הקהילה שלנו, את דלתות הבטחון שלנו, והוא רצח וירה ופצע אותנו, שהיינו בתוכו.

לפני לא יותר מעשר שנים, גם אני הייתי בקבוצת הנוער של האגודה. ביסקסואלית בת 17 שמספרת להורים שהיא הולכת כל מוצאי שבת לקבוצה פמיניסטית. בקבוצת הנוער הזאת הכרתי א/נשים שאני מכירה עד היום. עבור רבות ורבים מאיתנו, הקבוצה הזאת באגודה היתה פתח לפעילות בקהילה בשנים לבוא, ולא משנה מה היו חוויותינו בתוכה (ולמרות שגם שם נמחקתי בתור ביסקסואלית).

כל אחת מאיתנו יכולה היתה להיות שם באותו ערב, ביסקסואלים/ות, טרנסג'נדרס, לסביות או הומואים. לרוצח לא משנה אם הנערה שעומדת מולו היא לסבית או ביסקסואלית, או אם הנער שעומד מולו הוא הומו או טרנסג'נדר. בשביל הרוצח כולנו אחד, והוא יורה בנו ללא הבחנה. נערה ביסקסואלית בת 17, בחור הומו בן 24, נערה סטרייטית בת 16 או נער טרנסג'נדר בן 21. הרוצח לא בודק מי אנחנו לפני שהוא לוחץ על ההדק, עבורו זה לא משנה.

אני לא מצליחה להשתחרר מהתחושה שאף אחת מאיתנו לא בטוחה, אף פעם. שכולנו צריכות תמיד לעמוד על המשמר, תמיד להאבק. לעולם לא לשכוח או לשקוע בשאננות – השנאה הזאת נמצאת סביב כולנו. השנאה הזאת מושרשת עמוק כל כך בחברה שלנו. אותו ערב שבו חצי מחברותי נוכחות בהפגנה נגד גירוש הפליטים. יום אחרי שחבר בפייסבוק מספר על אלימות צבאית בחתונה פלסטינית (מלווה בתמונה של חולצתו, מרוחה בדם). אותו יום שבו אני עוקבת אחר דיון ברשימת התפוצה הטרנסג'נדרית על מדים, על צבא, על כיבוש ועל כוחנות. יום אחרי שאני מקבלת ספר חדש, Getting Bi, שבו מפורסם מאמר שלי, ובוכה מהתרגשות – כי הנה ספר שלא מתעלם ממני, הנה מקום שבו מדברות גם עלי. ואל תוך כל הבליל הזה נופלות היריות, הגופות, הפצועים. ואני תוהה למה בכלל ניסיתי לישון.

בדרך כלל אני כועסת. כשאני שומעת על דיכוי, כשאני שומעת על אלימות, אני רוצה לצאת, אני רוצה להאבק, אני רוצה לצעוק.

ועכשיו? עכשיו, בעיקר, אני רוצה חיבוק.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על האבל – פוסט לכבוד שלוש שנים לרצח בברנוער

  1. פינגבק: חשופות « האחות הגדולה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s