אוקיי אבל תשבעו שמחיקה זו לא הבעיה הכי גדולה שלנו

הפוסט הזה בפייסבוק

[אמ;לק: לדבר על מחיקה זה סבבה, אבל הרבה יותר חשוב שנדבר על התוצאות שלה. אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות במקום גורמים, לשים את עצמנו במרכז ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי.]

יו דוג

כמו שכבר הזכרתי בפוסט החזרה שלי פה, בשנים האחרונות נוצר פער בין הפוליטיקה הביסית לפוליטיקה הקווירית הרדיקלית. למרות שיש הרבה רדיקליות בקהילה הביסית, והרבה ביסיות בקהילה הקווירית הרדיקלית (עם המון המון השקה בין שתי הקבוצות), בשיחות על פוליטיקה ביסית, רוב הזמן נשמע לא שיח רדיקלי; ובשיחות על פוליטיקה קווירית, רוב הזמן לא נשמע על ביסקסואליות.

אבל לפעמים אפשר לראות הבלחות של אוויר לנשימה שיחות על פוליטיקה רדיקלית שכוללות דיבור על ביסיות. שתיים כאלה זכו לתפוצה רבה במחוזותינו בחודש יוני, במסגרת הפעילות שסביב חודש הגאווה ובמצעד.

עכשיו, לפני שאני מתחילה לבקר, אני רק רוצה להגיד שרק לראות את המילה "ביסקסואליות" בשיח קווירי רדיקלי מרחיב לי את הלב ונותן לי אוויר. אני תומכת ותומכת ותומכת בכותבות.ים ובעושים.ות במלאכה. מהמם בעיני שיש שיח ויש עשיה ויש התנגדות, שאנחנו ממשיכות להלחם על החיים שלנו ועל הזכות שלנו להתקיים במרחב הציבורי, ובכלל.

אבל שמתי לב לתופעה מצערת בכל מקום שבו ראיתי הכללה של ביסיות, הדיבור היה מוגבל רק לאיזכור של תופעת המחיקה. באופן ספציפי, ראיתי שני פוסטים שכללו מעין "רשימת מכולת" של דיכויים שמהם סובלות הקהילות:

  • הומואים ולסביות אלימות, בריונות ואפליה

  • טרנסיות רצח, אלימות ואפליה

  • ביסקסואליות.ים מחיקה

וואלה? זהו? רק מחיקה?

אני לא מאשימה בכלל את הכותבות.ים ואת הפעילים.ות על הטעות הזאת, הגם שהיא צורבת בגרון. זו טעות שהם ירשו הישר מהקהילה שלנו ומהדיבור שלנו על ביפוביה. וכמובן שאנחנו ירשנו את הדיבור הזה ממסורת ענפה של דיבור שמתרכז במחיקה, שבאה מהתנועה הביסית בארה"ב.

אבל לפני שאני נכנסת לשם, בואו נזכור שניה על מה המאבק שלנו.

מבחינה סטטיסטית:

כל הנתונים האלה הם בהשוואה לכל הקבוצות המונוסקסואליות סטרייטים, הומואים ולסביות. וכולם נוצרים בעקבות ביפוביה, חוסר קבלה, בידוד חברתי, ובעיקר חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו.

על מה אנחנו מדברות

כשרוב השיח שהקהילה שלנו מייצרת כלפי חוץ מתמקד במחיקה, אנחנו יוצרות את הרושם שזוהי הבעיה היחידה שלנו, או הבעיה הכי גדולה שלנו. אנחנו שמות במרכז תופעה שטחית ויוצרות מראית עין שלא מעמיקה ולא מאירה את היקף הבעיות שאנחנו סובלות מהן. את הסיבות שבגללן אנחנו נאבקות על החיים שלנו.

אני קוראת לזה תופעה שטחית לא בגלל שאין מה לדבר על מחיקה, אלא כי מחיקה היא רק נקודת ההתחלה. מחיקה ביסית היא גורם בסיסי ומהותי שמסביר איך פועלת המערכת שמדכאת אותנו. אבל המחיקה בפני עצמה היא לא הבעיה. הבעיה היא כל התופעות שלהן היא גורמת.

למשל, בואו ניקח אנלוגיה קרובה: מחיקת הקיום של נכות בלתינראית. בתיאוריה ובשיח על מוגבלות, אנחנו מדברות על סוגים של נכויות פיזיות שאינן נראות לעין בגלל האייבליזם (נכופוביה) שמוטמע בחברה. מבחינת רוב הציבור, נכה היא מי שנמצאת בכסא גלגלים, או שנעזר בקביים, או שהיא עיוור.ת עם כלב נחיה, או שהוא בעלת מאפיינים גופניים מסוימים (למשל, קומה נמוכה), וכן הלאה. לכן רוב האנשים מניחים שמי שלא נעזרת באביזרים, או שהגוף שלו נראה נורמטיבי לעינים אייבליסטיות, היא בת אדם בריאה לכל דבר וענין. הזהות של מי שהיא נכה או חולה כרונית "שלא רואים עליה" עוברת מחיקה.

אבל למה גורמת המחיקה הזאת?

כשהחברה מניחה שאין כזה דבר נכות בלתי נראית, זה פוגע ישירות בנכות וחולות כרוניות כי מונעים מאיתנו דברים שאנחנו צריכות. דוגמאות קלאסיות מחיי היומיום הן עמידה בתורים, ישיבה במקומות השמורים באוטובוסים, או חניה במקומות נגישים. עוד דוגמאות הן אל מול הממסד: קבלת אבחנות, תרופות וטיפול רפואי מתאים, או קבלה של קצבאות מביטוח לאומי ופיצויים מחברות הביטוח. כשלא מאמינים לנו, אנחנו נאלצות לשאת כאב, חוסר נוחות, ומסתכנות בנזק ממשי מבחינה בריאותית, מנטלית, ורגשית. אלה הם תוצאות וחוויות קונקרטיות שנוצרות כתוצאה ישירה של המחיקה הזאת.

בגלל זה, במאבק של בעלי.ות מוגבלויות (וגם במאבקים האחרים), אנחנו לא מדברות אך ורק על מחיקה. אנחנו מדברות על התוצאות שלה, על הדרכים שבהן היא משפיעה על החיים שלנו.

כשאנחנו מדברות רק על מחיקה, אנחנו מוחקות את הסיבה למאבק

כשאנחנו מתמקדות אך ורק במחיקה וחוסר הכללה של ביסקסואליות, אנחנו מוחקות את התוצאות הממשיות, הכואבות והחמורות שלה עלינו כבי, פאן ופולי. אנחנו מתרכזות בפני השטח ומדברות כאילו הם חזות הכל.

לדבר על מחיקה זה מהמם. זה חשוב, זה בסיסי, וצריך להצביע עליה. אבל צד בצד, ממש חשוב שנדבר על התוצאות שלה. על מה שאנחנו חוות בפועל. השפה והתיאוריה העשירה שפיתחנו על מנת לדבר אך ורק על המחיקה מציבה בפנינו מחסום כשמגיע הזמן להסביר ממה בדיוק אנחנו סובלות. כשחלק כל כך גדול ממה שאנחנו אומרות זה "לא נותנים לנו לדבר", אנחנו מפספסות את ההזדמנות לדבר את עצמנו באמת.

כל השיח וכל העבודה על מחיקה לא עוזרים לנו כשמגיע הזמן לדבר על דיכוי, על התנגדות, ועל המאבק שלנו על החיים. כשמגיע הזמן להשתמש בשפה, בתיאוריה, ובשיח שאנחנו באמת צריכות אלה שמתארים את החוויות שלנו בעולם, שמנסחים את הבעיות שלנו כדי שנוכל לתקן אותן ולעזור לכולנו לשרוד ולפרוח.

אנחנו צריכות להתחיל לדבר במונחים של תוצאות ולא במונחים של גורמים. במונחים של חוויות קונקרטיות ולא של תופעות תרבותיות כלליות. לדבר את עצמנו, את ההתנגדות שלנו, את החיים שלנו, ולא את השתיקה וההשתקה שלנו. רק ככה נוכל לפרוץ את מחסום השיח וליצור שינוי רדיקלי (כלומר שורשי) – בחיים שלנו, ובחברה כולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s