הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

את הנאום הזה נאמתי בבמה הפתוחה הקטנה שבתחילת המצעד. למרות שבבמה המרכזית (בסוף המצעד) היתה דוברת ביסקסואלית (אניה מולנבלט המקסימה), אני לא מרגישה שהמסר על המאבק הביסקסואלי הגיע לידי ביטוי בנאומים שבבמה המרכזית.

אז בשביל זה יש בלוגים:

במצעד של שנה שעברה הייתי פה בירכתי הבמה וחטפתי מכות מעובדי האבטחה של הבית הפתוח כאשר אני, ביחד עם קבוצת פעילות ביסקסואליות ופאנסקסואליות, ניסינו למחות על הדרת הקהילה שלנו מהנאומים. השנה אני פה, על הבמה, אבל לפני שאני עוברת לסדר היום אני רוצה להזכיר, דווקא ביום הזה, שאלימות לא נמצאת רק מחוץ לקהילה שלנו, אלא גם בתוכה. האלימות שממנה סבלנו אני וחברותי לפני שנה היתה, למיטב ידיעתי, הפעם הראשונה בהיסטוריה של הקהילה שלנו שבה ארגון להט"בי הפעיל אלימות פיזית כלפי קבוצת פעילות מתוך הקהילה. מאז שנה שעברה הבית הפתוח התנצל בפנינו ושיפר את דרכיו, ועל כך אני נותנת להם את תודנו והערכתנו.

אבל האלימות וההשתקה הפנים-קהילתית לא מתחילה ולא עוצרת רק שם. אחרי הרצח, כולנו שמענו, כאבנו והתאבלנו על אובדנם של ניר כץ וליז טרובישי, ז"ל. שמענו רבות על פעילותו של ניר כהומו בקהילה הגאה – אך עברו עוד שבעה חודשים מיום הרצח עד שאני שמעתי על פעילותו כביסקסואל, ורק אתמול שמעתי שבסוף חייו הוא בכלל התנגד להגדרות. אני רוצה לצטט ממאמר שהוא כתב בשנת 2005 (ולהגיד היום לכל הקהילה): "ביסקסואל הוא כל מי שמגדיר את עצמו ככזה … ואין לאף אחד את הזכות לשלול ממנו הגדרה זו, על אחת כמה וכמה לאנשים מתוך הקהילה הגאה". כיום אין לדעת באופן חד משמעי כיצד הזדהה ניר ביום מותו, אם האם הזדהה כלל (ויש טענות לכאן ולכאן), מה שאנחנו כן יודעות זה ששמענו עליו רק בתור הומו. לכן הכאב שלי על ניר הוא כאב כפול ואף משולש: הוא הכאב על הרצח, הוא הכאב על מחיקת הביסקסואליות שלו, והוא הכאב על הקו הישיר בין האלימות שאני וחברותי סבלנו ממנה כאן לפני שנה, שהיא אלימות מוחקת, לבין אותה מחיקה שסבל ממנה ניר לאחר מותו.

והיות והתכנסנו כאן למען זכויותינו, אני רוצה גם להזכיר מה המחיקה הזאת, שבאה הן מכיוון האוכלוסיה הסטרייטית, והן מכיוון הקהילה שלנו, עושה לנו, חברי וחברות הקהילה, הביסקסואליות והפאנסקסואלים: מבחינה סטטיסטית, ביסקסואלים ופאנסקסואליות סובלות יותר מדכאון ונטיה להתאבדות מאשר כל קבוצות הנטיה המינית (הומואים, לסביות, ביסקסואלים והטרוסקסואלים), בי ופאן גם סובלות יותרמבריאות פיזית ירודה מכל הקבוצות האלה עקב חוסר נגישות לטיפול רפואי ופסיכולוגי נאות. ביסקסואלים ופאנסקסואליות מפקפקות יותר בנטיה המינית שלהן וסובלות מחוסר בטחון לגבי מקומן בקהילה. בי ופאן הן גם קבוצת הנטיה המינית עם השכיחות הגבוהה ביותר של עוני, והסבירות הגבוהה ביותר של השארות בארון במקום העבודה. כל אלה הם אפקטים של ביפוביה, חוסר קבלה ובידוד חברתי, של חוסר מודעות וחוסר משאבים שמוקצים לקהילה שלנו. ואין לזלזל בכך: הבידוד שאנו חוות נוכח בכל רמות החיים שלנו, החל מהספרה התרבותית-הציבורית, עובר בספרה החברתית-קהילתית וכלה בספרה הפרטית. (פירוט על הנתונים).

אבל אפשר גם אחרת. בשנה האחרונה נוצרה לה קהילה ביסקסואלית ופאנסקסואלית, פעילה, תומכת, נאבקת ומהממת. אני גאה בקהילה שלי על כך שלמרות הביפוביה וההשתקה, אנו מוצאות ומרימות קול משל עצמנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא קהילה פמיניסטית אשר יוצרת בתוכה מרחבים בטוחים לכל הזהויות ומחויבת למאבקים למען נשים בחברה שלנו. אני גאה בקהילה שלי על כך שהיא מהווה מקום בטוח לטרנסיות, טרנסים, ג'נדרקווירז ואחרים, להיות אנחנו ולהיות ביסקסואליות ופאנסקסואלים. אני גם גאה בקהילה שלי על ההתנגדות שלה לגזענות, ועל כך שהיא מונהגת על ידי מזרחיות ביחד עם אשכנזים. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמפגינות כל יום שישי בשייח ג'ראח ומהוות גורם מרכזי במאבקי הסולידריות למען שחרור העם הפלסטיני ונגד הכיבוש הישראלי. אני גאה בחברות הקהילה שלי שמתנגדות להשתלטות עירית תל אביב על מצעד הגאווה, ושלקחו חלק פעיל בארגון מצעד הגאווה הקהילתי. אני גם גאה בפעילה הביסקסואלית ברנדה האוורד, אשר ביוני האחרון מלאו 5 שנים לפטירתה, על כך שארגנה את מצעד הגאווה הראשון לאחר סטונוול, ובזכותה אנו כולנו עומדות פה היום. על כל זאת, ועל דברים רבים אחרים, תודה רבה.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “הנאום שלי במצעד הגאווה בירושלים

  1. מאיפה הנתונים הסטטיסטיים (לגבי אחוזי דכאון, בריאות פיזית ירודה וכו')?
    הייתי שמחה לעיין במחקר המקורי שכולל בוודאי אינפורמציה נוספת.
    תודה.

  2. הנתונים שאת מציגה מתייחסים למדגם קטן מאד עם סטיה מגמתית אדירה – אנשים שמנויים לOK-Cupid. הסקר במסצ'וסטס אולי מתבסס על מדגם גדול יותר, אבל החוקרים לא גזרו מסקנות מהנתונים שאספו אלא רק טענו שנדרש מחקר נוסף. אשמח לעיין במאמר המלא, אך נדרש מנוי לשם כך. בכל מקרה מערכת הבריאות בארץ מתפקדת באופן שונה לחלוטין מזו שבארה"ב ולכן המאמר לא רלוונטי.

    וחוץ מזה, כדאי מאד לקרא מה שכתוב כאן:
    http://blog.okcupid.com/index.php/the-biggest-lies-in-online-dating/

    • הנתון מאוקייקיופיד הוא לא היחיד שהסתמכתי עליו, הוא פשוט היחיד שיכולתי לקשר אליו באינטרנט. אני מכירה עוד בערך שלושה מחקרים שתומכים בממצא הזה, אם תרצה אוכל לתת לך שמות.

      לגבי "השקר הגדול", הפוסט הזה כבר התפרסם מאוד בקהילה הביסקסואלית בארץ ובחו"ל, והביקורת עליו ידועה. הנה הטוקבק ששלחתי להם, אשמח לפרט עליו אם תרצה:

      This research is highly biphobic and quite infuriating. OkCupid is using a narrow definition of bisexuality according to which not only do all bisexuals have to be interested in both men and women (rather than a variety of genders, not all of which have to be male or female), but we also have to do that at the very same time. In addition, this statistic does not account for real-life practices, behaviour, fantasies, social surroundings, sex, romance, relationships and any other of the elements that make out a person's sexual orientation.

      This research is obviously (and painfully) ignorant of the entire field of bisexual studies and bisexual theory, using outdated and conservative definitions and research presumptions.

      How about learning something about the topic you're looking into before you go and deny the existence of an entire sector of the population?

    • אה, ולגבי חוסר רלוונטיות של מאמרים – אני חושבת שלכל הפחות אפשר לגזור רמזים מהמחקר בארה"ב. אמנם מערכת הבריאות שם פועלת בצורה שונה, אך גם יש פחות ביפוביה יחסית לארץ. אני אישית הייתי מניחה שהנתונים בארץ דומים ו/או חמורים יותר.

  3. שלום לכותבת ולכל המגיבים והקוראים
    שמי גיל, ואני מתנדב ב"יש עם מי לדבר", קו התמיכה, הקשב והמידע של אגודת הלהט"ב.

    במהלך המשמרות בקו והשיחות עם הפונים אנו נתקלים פעמים רבות במצוקה הכפולה שממנה סובלים ביסקסואלים ופנסקסואלים, אשר מוסיפה, אל הבורות והפחד מחוץ לקהילה, גם ביפוביה ופנפוביה בתוך הקהילה, מתוך הגישה המזלזלת לפיה "בי=הומו שלא מעיז להודות בפני עצמו"…
    הפונים משתפים אותנו שוב ושוב בתחושותיהם הקשות בשל גישה זו, אשר מחלחלת גם פנימה וגורמת לעיתים גם להם להכחשה והתעלמות מזהותם הביסקסואלית.

    הכתיבה שלך ודבריך הן פן אחד – חשוב מאוד – של המאבק על זכויות הבי והפן סקסואלים. פן נוסף הוא התמיכה הרגשית והנפשית, ובשביל זה אנחנו כאן.

    אני מזמין אתכם ואתכן, ביסקסואלים ופן סקסואלים, להתקשר אלינו ל"יש עם מי לדבר". כאן תמצאו אוזן קשבת ומתנדבים שיחשבו יחד איתכם, יתרגשו יחד איתכם, ויהיו בשבילכם, בעצה, במחשבה משותפת, ופשוט בתמיכה וקבלה.

    הקו פועל בימים א-ה בשעות 1930-2230
    מדובר בקו מקצועי בפיקוח עובדת סוציאלית, והשיחה דיסקרטית ואנונימית.
    מס' הטלפון: 036205591
    ניתן ליצור איתנו גם קשר במייל : yesh@glbt.org.il

    שלכם ושלכן
    גיל – מתנדב ב"יש עם מי לדבר"

  4. פינגבק: "שקט, כובשים!" או: כולם מדברים על כיבוש, אף אחד לא מדבר על צדק. | רווחים לפני חיים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s